חבל ארץ זה מתאפיין בחקלאות מצד אחד ושטחים ריקים מצד שני.. ראינו שטחים אינסופיים של כרמי זיתים, כרמים, שעורה ותירס ומטעי שקדים. השטחים החקלאיים החדשים נטועים בצורה מאוד דומה לנטיעות בישראל – שורות ישרות עם טפטפות תלויות וסימון שורות כנהוג אצלינו. רמי כל הזמן טען שיד ישראלית מעורבת בנטיעות ואז גילינו שלטי ענק ועליהם מודפס בכחול באותיות קידוש לבנה – NETAFIM. אז רמי צדק, חקלאים ישראלים חונכים את המקומיים….

המגאליטים בחבל אלנטז'ו – אז מסתבר שהאזור מלא במגאליטים. סלעי ענק עד 3 מטר ואף יותר שהוצבו אנכית בצורות מסוימות. חלקן במעגלים כפי שמראות התמונות לעיל וחלקן בצורה מובנית בדימוי מערה כמו שנראות התמונות התחתונות. ויש כאלה שמזכירות שעון שמש ענק וכנראה שימשו לטקסטים שעדיין לא הגיעו לפישרם.

ויש עוד רבים אך המיוחדים נמצאים באזור Evora. יש הטוענים שיש כאלה ברמת הגולן – אני לא ראיתי…

אלה היו הימים האחרונים עם ה-camper אז חלפנו על פני כפרים קטנים שכל אחד התאפיין במשהו המיוחד לו.

נכנסנו לבקר כפר העוסק בקדרות בלבד. Sao Pedro Do Corval. עשרות סטודיו לקדרות. חלקם קטנים וביתיים וחלקן ממש גדולים. הגיל הממוצע של הקדרים 70+. הכל בעבודה ידנית , בעיקר הציורים על כלי החרס והמאיירות – נשים מבוגרות. לא זוכרת שפגשנו צעירים/ות בתחום זה בכפר.

נכנסנו לראות את המבצר ב-Mouro ואז סיכמתי בפני רמי את הדברים הבאים – פורטוגל נכבשה על ידי הרומאים, אחר כך נכבשה על ידי המורים, ואז באו הפורטוגלים והטמפלרים וכבשו מהמורים ואז הכנסיה בנתה כנסיה על המסגד שנבנה על המקדש הרומאי ואז הוקמה פורטוגל העצמאית ועכשיו החלו המלחמות עם הספרדים ולכן נבנו הרבה מבצרים על הגבול המזרחי עם ספרד – זה מה שנקרא לכווץ את ההסטוריה…..

MOURO

הסיפור המרתק קשור דווקא לנפת Montijo

בשנות ה-40 נעשה ניסיון להקים באזור פרוייקט חקלאי הדומה מאוד באופיו למושב עובדים. הוקם קואופרטיב שקיבל מהמדינה אלפי דונמים של אדמה. שטחים אלה חולקו לחוות בנות 18 דונם כל אחת. בכל חווה נבנו מגורים למשפחה ולצוות. הוקם מאגר רכבי עבודה (טרקטורים וכו') ונבנו מפעלים שיתופיים לקליטת התוצרת ושיווקה. הוקם מוסך מרכזי לטיפול בכלים, העברת מידע וכו'. המתיישבים שהתקבלו היו צריכים להיות בעלי משפחות עד גיל 45 , חסונים ועם רקע חקלאי. הניסיון עבד יפה עד סוף שנות ה-80 שאז קרסה החקלאות. החוות נמכרו לחוואים יהפכו לאט לאט לעמודות ענק שהחברות במחירי הפסד לצרפתים. סוף עצוב לסיפור יפה.

אבל , אחד הכפרים המעניינים שנבנו בתקופה זו היה Pegeos Velha. המטרה היתה להקים מושב חדשני עם אדריכלות מודרנית. האדריכל שנקרא לדגל היה גרמני והוא בחר בקווים מעוגלים.

הבית עם הארובה הלבנה – הכנסייה. בתי המגורים מתחבאים בין העצים ושני גני ילדים ענקיים ומדהימים בחזית הבית. החקלאות אמנם קרסה אך הכפר חי ובועט.

סיימנו את טיילנו עם הקרוון בעיירה Montjo. בתים יפים ומיוחדים, כיכר הרפובליקה כמו בכל עיירה וגרפיטי יפהפה מול תחנת האוטובוסים.

העיירה שוכנת לגדות נהר ה-Tejo. אחרי בצורת של 5 שנים רבים מנהרות פורטוגל מתייבשים והסירות שקועות במדמנת הבוץ. מראה עצוב. פרק זה נכתב לאחר שבוע ולכן אני יכולה לספר לכם שארבעה ימים אחרי נפתחו ארובות השמיים ומאז לא פסק הגשם.

תם פרק ה-campre. עלינו על הגשר הארוך ביותר בפורטוגל, גשר וסקו דה גמה – בדרכנו לליסבון להחזרת הקרוון ולקיחת הרכב בדרכנו צפונה.

עיירה מימי הביניים, כפר קטן השוכן מעל נהר גואדיאנה guadiana . אחד הנהרות הגדולים בפורטוגל.

הטירה נבנתה על מצוק ושולטת על כל הסביבה. בימים טובים ניתן לראות עד ספרד. אנחנו היינו בימים פחות טובים, מזג אוויר סגרירי עם גשמי זלעפות כל יום משעה 14.00 עד 16.00 או לחילופין ימי חמסין בהם הטמפרטורה הגיעה עד 34 מעלות. בקיצור זכינו לחוות גם וגם.

אל העיירה הגענו עם ה-camparevan וחנינו למרגלות הגבעה בחניון המיועד לקרוונים. אין בו כלום למעט משטח יחסית מיושר.

מספר מילים על מונסרז – מיקומה הגיאוגרפי על ראש הגבעה מעל הנהר ומול ספרד הפך אותה למבוקשת בקרב כל העמים שעברו באזור. רומים, מוסלמים, פורטוגלים , טמפלרים ועוד. העיירה נחשבת למוזיאון פתוח בשל שימור המבנים בה מתקופת הכיבוש השונות.

העיירה עדיין מוקפת החומות מימי הביניים. בחומות ארבעה שערים. אנחנו נכנסנו מהשער הראשי Porta da vila. כאשר הולכים לאורך החומה, לא משנה מאיזה שער נכנסים מגיעים לטירה שנבנתה במאה ה-14.

מהטירה עצמה לא נשאר הרבה. שני צריחים ורחבה שהוסבה במאה ה-19 להיות זירת שוורים עם אמפיתיאטרון קטן. כל שנה במהלך החגיגות של Nosso Senhor Jesus Dos Passos מתקיימת במקום מלחמת שוורים קטנה. לא יאמן !!!!!

שני רחובות מצפון לדרום באורך בערך 800 מטר כל אחד וכ-8 סמטאות רוחב באורך 600 מטר כל אחת. הסמטאות צרות וחלקן מאוד תלולות ורכב בקושי עובר בהם. לדעתי רק שוכני המקום מעזים לקחת את הסיכון.

בתמונות למעלה סמטאות הרוחב ובתמונות למטה סמטאות האורך שהן רחבות יותר ובהן רוב החנויות ובתי הקפה. אנחנו ספרנו 8 בתי קפה קטנים ו-3 מסעדות גדולות מומלצות בטריפ אדוויזר.

במרכז העיירה כנסייה שעוברת שיפוצים ומולה כנסיית החסד והרחמים שכמוה פגשנו כמעט בכל מקום בפורטוגל. העיירה עצמה מאוד דתית והדת הקתולית שלטת בה. בהמשך אגע בדת וביחסה ליהודים שברחו מספרד למונסרז.

בעיירה היה רובע יהודי שכיום אין לו זכר ולו בציון שם של רחוב. הכל נגוז. ובכל זאת – האשמה נותרה וכך למול הרובע היהודי שנמחק נבנה בית האינקוויזיציה שמחקה את היהדות.

שמחתי לגלות שקיימים רגשי אשמה.

אחרי העיירה שבאמת היתה מיוחדת ומקסימה ירדנו לבלות בחוף האגם המלאכותי אלקבסה,

ארוחת בקר טובה, קצת שמש 🌞 וממשיכים בדרכנו

אז בעצם נסענו לפורטוגל בין השאר כדי לבקר ביקבים הכי מפורסמים בעולם, לשתות וליהנות מהחיים. חיים רק פעם אחת וצריך לחיות אותם טוב. אז כאשר היינו ב-Setubal הגענו ליקב ששמו רשום לעיל ולא הסכימו להכניס אותנו. קיבל אותנו איזה פלצן בחולצה לבנה מבפנים מאוד רציניות הסביר לנו שהיומן עמוס ואין אפשרות לצרף אותנו לקבוצה אחרת. התאכזבנו.

הגענו לאזור Monsaraz וגילינו שיקב האם נמצא באזור זה והמיוחד שבו הוא תהליך עשיית היין שנעשה כמו לפני מאות בשנים.

בכניסה ליקב כמובן נטועות 3 שורות עם הזנים העיקריים של היקב

אני לא אפרט אך מי שרוצה יכול להגדיל את התמונה ולקרוא את שם הזנים.

כפי שציינתי, מה שמייצג את היקב שיטות העבודה המסורתיות. כאן עדיין דורכים על היין בכפות רגליים יחפות ומפני שרמי איש מקצוע הסבירו לנו שמדובר שלפטריות שבין אצבעות הרגליים יש תפקיד פעיל מאוד בעשיית היין. נשבעתי שלא אגע ביין שלהם.

את היין מכניסים למיכלי נירוסטה ענקיים אבל מה שמייצג יקב זה הוא יישון היין באמפורות חימר ענקיות.

כדים אלה נמצאים במרתף, קצת קריר וחשוך שם ולי זה הזכיר את סיפור עליבאבא ו-40 השודדים. לדברי המלווה שלנו , ממלאים את הכדים ביין ומעליו שופכים שמן זית שלא יתקיים תהליך חימצון. זוכרים, שמן ומים לא מתערבבים,

בזמן תהליך תסיסת היין חייבים כל יום לערבב. מה קורה אם שוכחים לערבב? התמונות להלן מדגימות בפניכם כוחם של גזים כלואים.

כמו שאתם רואים, הכד מתפוצץ והיום נשפך והדמעות זורמות. שכחתי לציין – כאשר יורדים למרתף החשוך הריח שמקבל את פניך פשוט נפלא. רק ממנו אפשר להשתכר.

ואז מגיע הרגע המאושר – חדר הטעימות. רק תראו את החיוך על פניו של רמי – היה שווה הכל.

והיין המנצח – שנקבע הטעים ביותר הוא……..

העיר שהכי אהבתי ובה בילינו יומיים תמימים ולא התעייפתי ממנה, איזה מקום מדהים, אנשים מקסימים, מקומות שמורים במצב מצויין ותודעת תיירות יוצאת מהכלל.

נתחיל בזה שעירית Serpa הבינה שהיא מתקיימת על תיירות ובנתה חניון קרוונים מוניציפלי. החניון כולל הכל – חשמל, מקלחות שירותים, מטבח מרכזי, מכונת כביסה ושומר בשער 24/7. וכל זה במחיר מגוחך של 12.5 אירו. אל תקלו ראש בדבר, קשה למצוא חניוני קרוונים עם כל השירותים שצמודים לערים העתיקות. לרוב החניון נמצא במרחק כמה ק"מ ויש צורך למצוא תחבורה אחרת למקום או לחנות במגרש חניה מחוץ לחומות.

אז רק בגלל החניון כבר קיבלו נקודות זכות. דבר. נוסף מדהים בעיר הזו – מלאה בבתי קפה שכולם מלאים. כל כיכר – לפחות 4 בתי קפה צמודים זה לזה. בכיכר הרפובליקה, הכיכר המרכזית בעיר העתיקה, 6 בתי קפה צמודים זה לזה ואפילו ליד חניון הקרוונים שנמצא כמעט במרכז העיר, היו 3 בתי קפה. הקפוצ'ינו מעולה , העוגות משובחות והמחיר מצחיק. 2קפוצ'ינו ושתי עוגות – 4.5 אירו ובשקלים 18 ₪.

העיר עצמה נקייה, אתרים שמורים ואין סיאסטה בצהריים. נעים להסתובב שם.

את פניך מקבלת אמת המים

בשתי התמונות התחתונות ניתן לראות את משאבת הענק Noria מהמאה ה-17 ששימשה לשאיבת המים מהאדמה אל הארמון.. אמת המים עצמה נבנתה במאה ה-12 והמשאבה נוספה במאה ה-15.

חומות העיר העתיקות עדיין קיימות וברובן במצב מצויין ותוחמות את העיר העתיקה.

ואז , בעודנו הולכים לאורך החומה נתקלנו בתוצאות רעידת האדמה משנת 1755

זה היה קצת מפחיד אז השתדלנו לעבור מתחת במהירות. כמו בכל עיר עתיקה גם בזו קיים המבצר בחצר נותרו חלקי עמודים שנפלו בזמן רעידת האדמה.

העיר מפורסמת במוזיאון השעונים. האוסף היה שייך לאדם פרטי ויש בו 2000 שעונים. לעת זיקנה החליט לתרום את הבית כולל השעונים לטובת הציבור. כניסה עולה 2 אירו לאדם. מקבלת את פניך בכניסה עובדת המקום שמסבירה על המוזיאון ועל הפרטים הייחודיים שבו. התמונה הבאה מראה את השעון העתיק בעולם. נבנה במאה ה-15 על ידי מהנדס שוויצרי (איך לא) והוא מוגן בכספת זכוכית מיוחדת.

יכולתי להוסיף עוד עשרות תמונות אבל זה מדגם לא רע. יש מאות שעוני יד ושעוני כיס, אורלוגין ושעונים שהם תפאורה לפסל המדהים,

את הביקור סיימנו במפעל גבינות הכבשים שלהם. לא צילמתי שלא יהיה תיעוד לשחיתות. כל גבינה מעל 40% שומן ואנחנו אכלנו כל יום אחת כזו.

תודה לאלוהי החטאים והתענוגות.

העיר Beja. -ספר התיירות של lonely planet מאוד ממליץ לבקר במקום. ההסטוריה של העיר אכן מעניינת. הוקמה בזמן הקלטים ונכבשה על ידי יוליוס קיסר שהפך אותה לאחת משלוש הערים החשובות של הפרובינציה לוסיטניה. העיר נכבשה פעמים אין ספור על ידי המוסלמים, אחר כך על ידי חליפות מוסלמית קטנה ועצמאית ושוב על ידי מוסלמים ולבסוף נכבשה על ידי אלפונסו הראשון מלך פורטוגל. זה לא הסוף – נכבשה שוב על ידי המוסלמים ורק בשנת 1234 נכבשה סופית על ידי המלך הפורטוגלי סנשו השני הוחזרה לחיק פורטוגל. כל המלחמות על העיר הותירו בה את רישומם אם במבנים מאפיינים , סממנים מוסלמים, סממנים קתולים ועוד.

בכניסה לעיר מקבל את פניך שלט מאיר עיניים. התרשמות ראשונה – מקום חי שתושביו משמרים את העבר וחיים את ההווה. לא כך במציאות. עיירה מנומנמת שכולה, אבל כולה , יוצאת לסיאסטה בשעה 12.30 וחוזרת לתפקד בין 14.00 ל-15.00 . לא תאמינו אבל הדבר כולל גם את אתרי התיירות כולל tourist information. הגענו למשרד שלהם בשעה 12.30 , הם נתנו לנו את המפה וביקשו שנחזור בשעה 14.00 כי הם יוצאים להפסקה. המשרד נמצא בתוך הקסטלו – רצינו לצאת וגילינו שנעלו אותנו במבצר. הם היו נחמדים ופתחו 🤣🤣🤣

המצודה הוקמה על ידי דיניש מלך פורטוגל במאה ה-13. נבנתה על יסודות מבצר רומאי. בהמשך שופצה המצודה על ידי המוסלמים שבנו את מגדל העוז המרובע Torre de Menagem . הגבוה ביותר ששרד בפורטוגל.

בכיכר הרפובליקה נמצאת כנסיית הרחמים. הכנסייה עצמה הייתה סגורה כך שיכולנו לצלם רק מבחוץ

הבתים מיוחדים והסמטאות כמו בכל הערים העתיקות מרוצפות חלוקי נחל צרות ומתפתלות

הפתיעו אותנו ציורי הגרפיטי כמוהם לא ראיתי בשום מקום.

הרובע ההיסטורי ובעיקר כיכר הרפובליקה מעוטרים באזוליאוש יפהפיים. על כל כניסה לבית יש אזוליאוש עם ציור מריה וישו או ישו צלוב או ישו עם זר קוצים על ראשו. בחרתי לצלם את התמונות האחרות העוסקות בהווי החקלאי של האזור,

בשיטוט בעיר עצמה ניכר שהעיר פחות מטופחת ופחות נקייה מערים אחרות. מעט תיירים הסתובבו ברחובות ואתרי המורשת לא שומרו כפי שנעשה במקומות אחרים. חבל

מספרד עברנו לחבל ארץ חדש שנקרא אלנטז'ו, המחוז הגדול ביותר בפורטוגל. תופס בשליש משטח המדינה. הרבה כפרים קטנים עם בתים מסויידים בלבן וכחול, כרמי זיתים אינסופיים ומטעי שקדים יפים ובריאים. באזור זה החקלאות שולטת – ייצור שעם, גבינות כבשים, זיתים, שמן זית , דבש והרבה עבודות יד מסורתיות. יש כאן מבצרים רבים מהתקופה המורית וכנסיות רבות עוד יותר מהכיבוש הנוצרי, הרבה עדויות ארכיאולוגיות לכיבוש הרומי בעבר. כמעט כל כנסיה בנויה על שרידי מקדש רומי או מסגד מורי.

התחלנו את הטיול בחלק הדרומי של מחוז אלנטז'ו שנקרא באיזו אלנטז'ו.

מרטולה – Mertola

עיירה קסומה הממוקמת בשמורת טבע על נהר "גוודיאנה" שבין ספרד לפורטוגל. העיר נחשבת למוזיאון פתוח. שוכנת בראש גבעה סלעית גבוה מעל נהר הגואדיאנה.

בהסטוריה הקדומה התיישבו במרטולה סוחרים פניקים שניצלו את הנהר להפלגות מסחריות. אחר כך נכבש האזור על ידי הקרובים ובהמשך הרומים. העיירה במיקום אסטרטגי – הנמל הצפוני לחוף הנהר והיעד הסופי של נתיבי מגורד מה שגרם לרומאים להפוך אותה למרכז חקלאי חשוב יתפתח מכרות לחציבת מחצבים. הרומאים קראו לעיירה מירסיליס.

המורים כבשו את העיירה חזינו את שמה למרטולה. דבר ראשון בנו מסגד ועיבו את החומה שבנו הרומאים. ב-1238 נכבשה העיירה על ידי דום סנשו השני , נתיבי ההפלגה עברו לנהר האזור ונשארה עיירה יפהפיה ורדומה.

הכניסה – מדהימה

העיירה מוקפת בפארק הטבע גואדיאנה וכל החיות המפוסלות בשלט הכניסה חיות בפארק הטבע.

לפני הכניסה שני שלטים גדולים המציינים את גודל שמורת הטבע ואילו מסלולים ניתן לעשות ברגל ובאופניים

הכניסה לעיר העתיקה דרך שערים.

בעיר רובע עתיק כאשר בראש הגבעה מתנוססת המצודה שנבנתה במאה ה-13.

מתחת למבצר בנויה הכנסיה. בעברה הייתה מסגד. במאה ה-13 עברה הסבה לכנסייה. דבר נפוץ בפורטוגל.

כאשר ביקרנו במרטולה התקיים כאן פסטיבל האיסלם. 3ימים של העלאה על נס את מורשת האיסלם ממנה הושפעה העיירה. הבתים בסגנון מורי, רבים מדברים ביניהם ערבית, גלביות וכפיות. מוסיקה מזרחית. הרגשנו ממש במזרח ירושלים

בתמונה למעלה – כך מסומנים שירותים ציבוריים לנשים.

מספר תמונות של בתים אופייניים

מצודת אלקאזר בסביליה הוקמה בשנת 712 כאשר כל כובש עשה בה שינויים להתאים אותה לסגנון הבנייה שלו – מוסלמי, וויזיגוטי נוצרי וניהול קלאסי.

חשוב היה לנו לראות את המבצר, הקתדרלה ומגדל חירלדה ולכן הזמנו סיור מודרך. למדריך שלנו קראו מיגל, בעל תואר שני באמנות וידע בלתי נתפס. עם הרבה חוש הומור והרבה סבלנות. אורך הסיור היה 4 שעות שחלפו ביעף למרות שהרגליים זימרו שירי עייפות.

מבצר אלקאזר

הכניסה הראשית למבצר

טוענים שבית המלוכה חייב לשהות המבצר כאשר הם שוהים בסביליה אבל האמת היא שהם מעדיפים את המלון המפואר על יד ואפשר להבין אותם.

המבצר כולו הוא מלאכת מחשבת של גילופי אבן עדינים ומיוחדים שנעשו על ידי המורים. אפשר לראות שבין החריצים הוכנסו סורות מן הקוראן.

סגנון הבניה מאוד מזכיר את ארמון אלהמברה במרוקו. הקשתות והמרפסות, תקרות המיוחדות. אפשר לכתוב המון אך אני מעדיפה לשתף בצילומים

הגנים מספרים את סיפור הבעלים – הראשון שתל עצי פרי, הבא אחריו עקר את עצי הפרי ועיצב גנים אחרים, הבא אחריו ביטל את בריכות המים ועדה תעלות השקיה קטנות ומה שנשאר היום אלו גנים המזכירים את גני ורסאי. מטופחים ויפים

במבצר קירות אזוליאוש שהם מעשה אומנות של ממש.

ולסיום , כדאי להזמין כרטיסים און ליין ולא לעמוד 3 שעות בתור ולא משנה באיזו שעה תגיעו. הסיור שלנו התחיל בשעה 13.30 וכמות המבקרים היתה מדהימה. מאות הסתובבו במתחם הענק, היה צפוף ולמרות שהמדריך שלנו ניווט אותנו במיומנות למקומות עם מעט מבקרים עדיין הורגש הדוחק.

קתדרלת סביליה – קתדרלת סנטה מריה דה לה סדה

הקתדרלה הרומית קתולית הכי גדולה בעולם. בנויה בסגנון גותי ספרדי עם השפעות מוריות. בניית הקתדרלה החלה במאה ה-14 והסיום היה לקראת המאה ה-15. גודל עצום לאורך , לרוחב ולגובה. במהלך השנים נעשו שינויים ונוספו תוספות. באמצע המאה ה-19 בעקבות רעידת אדמה קרס חלק גדול מהמבנה (הרוב בנוי מאבן גיר) וזו הייתה סיבה טובה לשחזר אותו עם חיזוקים.

פנים הכנסייה משאיר את המבקר בפה פעור וקצת קשה לעכל את הררי הזהב מכל קפלה, את העושר שנשפך שם . אני אישית לא אהבתי את הקתדרלה . פחות דיברה אלי

בקתדרלה נמצא קברו של קולומבוס . ארונו נישא על כתפי ארבעה מלכים. עוד קבור בקתדרלה בנו השני שהיה כומר עם אוסף הספרים הגדול ביותר. ספרים נדירים שעד היום נמצאים בספריית הקתדרלה ומהווים אוצר ידע מדהים.

ולסיום הביקור בקתדלרה – כאשר נכבשה העיר על ידי הנוצרים, רב העיר הביא למלך את מפתח הרובע היהודי להצהיר על נאמנות היהודים לשלטון החדש. המפתח עם הסרט האדום וחריטת מגן הדוד.

וכמו יהודים טובים הלכנו לחפש את הרובע היהודי. הפורטוגלים עשו עבודה טובה בניקוי השטח. רוב סמטאות הגטו עברו הסבה לשמות חדשים למעט סמטה אחת ששמרה על שמה juedria. ניתן לקבל אינפורמציה בטוריסט אינפורמיישן לגבי הסמטאות וכך לקבל מושג על איך נראה הרובע בעבר,

ואחרי 3 ימים חוזרים לפורטוגל. שוב פורחות החמניות, עולים על גשר המיתרים והפעם ראינו שלט ענק המברך אותנו לשלום בצאתנו וברוך שובנו לפורטוגל .

שעת לילה מאוחרת ורמי מפתיע – "אני מת לנסוע לראות את הקתדרלה בסביליה". רגע של הלם ואחר כך זורמים.יושבים על המפות ומתחילים לתכנן. איך, מה, מתי ואיפה לנים.לסביליה אי אפשר להיכנס עם קרוון אז צריך למצוא חניון. בזה אגע בהמשך

חיפשנו את מעבר הגבול ולא מצאנו – איזה ישראלים אנחנו. אירופה גלובלית – אין מדינות . חחחחח

כל הדרך לסביליה ליוו אותנו מטעי זיתים ושדות חמניות רחבים אינסופיים. ניסיתי לצלם בנסיעה ולא כל כך הצלחתי.

הגענו לחניון אחרי שטעינו מספר פעמים במחלפים המטורפים שלהם. החניון נמצא חצי שעה מהעיר ואין תחבורה. הפקידה במשרד הקבלה מדברת ספרדית בלבד ולא מכירה את האזור. אפשר להשתגע. בסוף בא לעזרתו בחור צעיר שמכיר את האזור והחיה לנו לנסוע עם הרכב עד האוניברסיטה הקרובה – מרחק 10 דקות נסיעה ומשם המטרו. כך עשינו. בהמשך התברר שהמטרו עובר ממש קרוב לחניון אבל איש לא ידע.

את היום התחלנו בשינוי לאורך הנהר. טיפסנו על מגדל הזהב, מגדל כימיה – שיר הלל לצי הספרדי

המשכנו לטייל לאורך הנהר והגענו לאצטדיון זירת השוורים. לחשוב שעדיין מתקיימים מחזות זוועה שכאלה – אני מקווה שלא אבל המסורת חזקה

ממשיכים לשוטט לאורך הנהר ובערב הלכנו להופעת פלמנקו בתיאטרון הפלמנקו. טירוף חושים. שעה של עונג צרוף

אסור היה לצלם אבל ניסיתי בהחבא

את היום שלמחרת פתחנו במרקדו המקומי. איזה שוק נפלא. הכל מכל – גבינות ויקינגים , פירות ועוד

משמאל למטה מבנה המרקדו ישאר התמונות – השלטים בכניסה. מצרפת את תמונות הדוכנים

השוק שוכן קרוב לגשר הרומי – מה שמזכיר את המשותף בין פורטוגל לספרד , כיבוש רומי ממושך

ומכאן לגולת הכותרת – הקתדרלה של סביליה לארמון אלג'זור. ועל כך בפוסט הבא

אז כל דבר טוב מגיע לסיומו וכך גם 3 שבועות מרתקים שבילינו בחבל אלגרבה. התחלנו בחצי האי סטובל וסיימנו ב-Tvira.

וואו – איזו עיר נפלאה. מלאת עניין, חדש ומשם כאחד, חופי ים מקסימים , פאבים נהדרים למסעדות מעולות. את היום האחרון הקדשנו לפינוק. התחלנו את הבוקר בשינוי במרכז העיר. שם פגשנו שתי מקומיות מקסימות שאימצו אותנו והמליצו על קונדיטוריה- בית קפה שנחשבת לטובה בעיר. לא התאפקנו..

למקום קוראים Tavirense – והם מתמחים בהכנת עוגות ועוגיות מסורתיות. הכל טעים ומשמין אז הסתפקנו בעוגיה אחת לשנינו . פשטל שקדים. למות !!!!

זה היה זמן טוב להוריד את הפחמימות בצעידה ברחובות, להסתכל על הסימטאות , על הגרפיטי ועל כל שאר הדברים שנשארו לסוף.

הלכנו לבקר בשוק המקומי – הזהירו אותנו שאסור לבוא ביום שני. למה? כי ביום ראשון לא עובדים וביום שני מתחילים להתארגן בעצלתיים. אז דגים לא היו בשוק, ירקות מעט מאוד אבל היו המון מוצרים תיירותיים – אז אני משתפת אתכם ביופי המקומי.

בצהריים חזרנו לנוח ובערב חזרנו לעיר לשתות יין ולאכול דגים מצויינים. הארוחה היתה מעולה והמחיר מצחיק. באופן כללי ארוחות לא מאוד יקרות , בסביבות 17 אירו לאדם אלא אם כן נסחפתם קצת. אז אנחנו קצת קמצנים ולא נסחפנו

החלטנו בערב לחזור ולצלם את היופי הזה – כל כך אהבנו

תסכימו איתי שהעיר בלילה משנה לחלוטין את אופיה יופיה.

רק לעדכן, חניון הקרוונים היה במרחק 2 קמ' מהעיר כך שצעדנו כל יום פעמיים הלוך חזור את המרחק. אל דאגה – כל הפחמימות נשרפו בדרך. בתמונה אחרונה לסיום – הגשר הרומי של Tvira. תודה חבל אלגרבה – נהנינו מאוד

שוכנת לשתי גדותיו של הנהר ז'ילאו – Rio Gilao .הישוב הרומי הקדום שכן בעבר בקרבת מקום לטירה של היום. הגשר הרומי, שעדיין קיים – חיבר פארו לישוב בייסוס.

גשר שבע הקשתות מצד שמאל ומימין הגשר החדש.

לעיר הסטוריה קדומה עוד מלפני הרומאים, בחפירות שנעשו בשנים האחרונות נמצאו שרידי ישוב פניקי שמתוארך למאה הרביעית או השמינית לפניה"ס. החפירות עדיין בעיצומו ונצטרך להמתין עם מידע מדויק

במאה השמינית לספירה כבשו המורים את עבירה ובנו בה מבצר – כנראה על שרידי מצודה רומית. שרידי המבצר קיימים ומתוחזקים יפה ושווים ביקור. תופעה האופיינית לפורטוגל – התושבים בונים בתים הצמודים לחומה בלי להתחשב באתרים ההיסטוריים.

בתוך המבצר , בחצר – נשתל גן יפהפה המזמין את המבקרים לבוא לנוח תחת העצים.

אל העיר העתיקה נכנסים דרך השער היחיד ששרד – פורטה דה דום מנואל Porta de dom Manuel. החומה נבנתה בשנת 1520 כאשר המלך עמנואל העניק לו ירה מעמד עיר.

טבירה עיר מוצפת בכנסיות. קיימות בה 28 כנסיות ואנחנו בחרנו להתמקד בשתיים שלוש בלבד. הקתדרלה הישנה ועוד שתיים שבמרכז העיר.

ונחזור אל הגשר הרומי. כאשר עוברים את גשר שבעת הגשרים מגיעים לכיכר ברפובליקה (כך היא נקראת היום). בעבר התקיים כאן שוק עבדים.

במרכז הכיכר אובליסק לזכר הנופלים במלחמת העולם הראשונה 1914-1918 וממול הקימו אמפי תיאטרון קטן שתמיד תמצאו בו תיירים שישבו לנוח.

טיילנו לאורך הנהר בשעות היום המוקדמות שאז הייתה גאות יחסית גדולה

וכך נראה הנהר בשעה 16.00 – שפל מדהים שמורידה את הנהר ממש לקרקעית ואז מגלים את כל המילים והצדפות שדבוקים לבוץ ולסלעים.

במרחק 2 ק"מ מעבירה נמצאים אגני המלח . עבודה קשה וסזיפית. מציפים בריכות במי הים ונותנים להם להתאדות. את המלח שנשאר עורמים בערימות גבוהות וממנו מייצרים את מלח השולחן רב הנתרן שאנו צורכים לסלט. רק חשבו על זה – החום כאן באביב מגיע ל-30 מעלות ובקייץ 40 ויותר. האנשים עובדים בחום הנורא עם המלח שנדבר אליהם…..

אז מה עושים ביום חם? מפליגים לאי ilha de Tvira. האי שוכן סמוך לעיר טבריה. אי נופש. באים אליו להשתזף על החופים המקסימים שלו ולאכול במסעדות הדגים הטובות.

הבונוס – המעבורת לאי מפליגה דרך שמורת ria formosa וכך אפשר ליהנות גם ממראה הפלמינגו בבריכות השמורה

ותמונות אחרונות של העיר בעת ההפלגה על המעבורת

עיקר שכחתי, בכל עיר יש רהט של מי מעיינות לרווחת המטיילים. אל תתביישי – מלאו בקבוקים. המים קרים וטעימים

וכך ירד הערב על חניון הקרוונים ועם היופי הזה הלכנו לישון.