ממשיכים מזרחה לאורך החוף הדרומי והיום הגענו לעיר olhao.

אלו האזוליאושים שמקבלים את פני הבאים לעיר בטיילת הארוכה והססגונית. מדובר בעיר בעלת נמל הדייגים הגדול ביותר בדרום . בכל יום מתקיים שוק איכרים ודייגים אבל בשבת זה ה…ה…שוק!!!

אז הגענו לכאן בשבת בבוקר ( השוק פתוח בין 0700 לשעה 13.00) ונדהמנו למראה השפע של הכל- פירות, ירקות, דגים, עוגות, בגדים וכו'

בתמונה למעלה מבנה השוק . בתוך השוק מלבד הדגים והבשר – מלכודות תיירים של ריבות ודבש ממולאים בכלי קרמיקה ססגוניים במחירים מנופחים

ובחוץ- השוק החקלאי האמיתי

הפירות טריים וטעימים. האזור מלא חקלאים שקוטפים בבקר את הפירות ומגיעים איתם לשוק. יש עוד הרבה תמונות אבל הן מופיעות בווטס אפ.

הסמטאות הן עולם נסתר ומרתק. כל סמטה מקושטת בעציצים, בכיסוי מהשמש, פסלים והמון בתי קפה אינטימיים מלאים התיירים – בעיקר בריטים ואירים שכבר ב-10 בבקר לא כדאי להריח אותם מקרוב 🤣

עיר זו , כמו חברותיה בדרום , נכבשה אף היא על ידי המורים והשפעתם ניכרת על המבנים היפים שבעיר

עיר יפה, כפית. הקפה מצויין והעוגות עוד יותר. מקווה לשמור על הגזרה עד תום המסע….

שהינו כאן ארבעה לילות.

כמה מילים על העיר – כבר סיפרתי כבר בפוסט הקודם קצת אבל אחרי שתיירנו בעיר כולה , כולל הפריפריות – לא יכולנו שלא להתרשם מכמות הריאות הירוקות שיש כאן.

פארקים ענקים- מטופחים , עצים עם נוף רחב המצלים על סביבתם שיחים רב שנתיים ופרחים. למרות שנות הבצורת הקשות שעוברות על פורטוגל הירוק מאוד חשוב להם. איש לא חוצה את הדשא, אין ניירות ולכלוך ואין ואנדליזם. ראינו שכולם מקפידים ללכת בשבילים גם בשכונות המהגרים.

נסענו לעיר במשך 3 ימים באוטובוס – הנהג מקדים שלום לכל נוסע ואפילו אלינו וכאשר הם יורדים כולם אומרים תודה. איזו אדיבות – ממש מרענן. ביום השלישי הנג כבר הכיר אותנו וקיבלנו חיוך ענק כשעלינו לאוטובוס. הרבה פעמים הוא עצר באמצע הנסיעה להעלות נוסעים שלא הספיקו להגיע לתחנה. סובלנות זה שם המשחק -נקודה למחשבה …

ונחזור לפארו – הבנו שקצת פספסנו את העיר העתיקה. בכל מקום נכתב על החומות היפות ששרדו והמבנים ואנחנו לא ממש ראינו. אז החלטנו לחזור ולחפש חלק זה של העיר העתיקה שמסתבר שהוא קיים אבל לא בדיוק במרכז. תשפטו בעצמכם

ורז קלטה עינינו את רכבת התיירים – במחיר של 3 אירו לאדם, סיבוב של 35 דקות בעיר, במרכז ובעיר העתיקה. הצטרפנו לשאר התיירים ועלינו לרכבת. הנהגת היתה אישה מבוגרת שעסקה בעיקר בניקיון הקטר שלה ורק לאחר מספר פניות שלנו יצאה לדרך. שכחנו שהכבישים והמדרכות בעיר עשויים אבני פסיפס – הרכבת קירטעה על האבנים ויכולנו רק לברך שלא אכלנו טרם הנסיעה. אם הייתי בהריון לבטח הייתי יולדת במהלך הנסיעה. לא הפסקנו לצחוק כל הדרך ובשלב מסויים נשברנו וביקשנו לרדת. אני מתנצלת בפני הנהגת…

העיר עצמה בנוייה בהשפעה מורית מובהקת. מאפיינים מזרחיים כמו קשתות בחלונות, קישוטים מזרחיים על אדני החלון והעיקר גגות שטוחים. בלילות החמים עולים לישון על הגג.

הבוקר יצאנו לשמורת ria formosa.

ria formosa – שמורת טבע.

מאוד מומלצת ויפה. עיקר השמורה – עופות ים, ציפרי מים, סרטנים, מולים, צדפות ודגים. ושני איים בהם מבקרים – Desert island ואי המגדלור.בתחילת השייט מראים לנו את סוגי הציפורים

כאשר יצאנו לדרך הייתה גאות

רואים שהמים מגיעים עד קוו החוף. כאשר חזרנו, אחרי 4 שעות החל שפל וניתן לראות את המים נסוגים וכמות אדירה של בוץ. נחזור לבוץ בהמשך.

כל השטח הירקרק שרואים זו נסיגת הים.

כאשר נסוג הים מגיעים שולי הצדפות. במשך 5 שעות הם הולכים כפופים וקוצרים את הצדפות מתוך הבוץ. מותר להם לאסוף 2 קג בלבד. הם שוקעים בבוץ עד המפסעה וזו עבודה קשה עם כאבי גב נוראים. עובדים במשך 4 שעות שאז מתחילה שוב הגאות.

זו סירת שולי הצדפות.

האי הראשון בו עוצרים – dessert island.

באי הזה אין גרים. לכאן באים להשתזף, ליהנות מהחוויה ובעיקר מהשמש.

בשלוש התמונות הראשונות רואים את שביל העץ המקיף את האי (התמונה השמאלית מעל הכתוב מסמן את שביל העץ) ולאחריה החופים הזהובים והמקסימים, בהמשך השלטים המציינים מה גדל באי ואיפה ניתן למצוא אותם,

סיירנו באי במשך שעה, בין האי הזה לאי הדייגים פתח ימי גדול ממנו ניתן לצאת לאוקיינוס האטלנטי.

המשכנו לאי המגדלור. זה המגדלור הראשון שנבנה באירופה ושולח אורותיו לאוקינוס האטלנטי. מרוקו נמצאת במרחק 250 קמ.

המגדלור הישן היה בגובה 500 מטר והיום הכפיל את גובהו, באי זה חיים במהלך השנה 250 תושבים. בחורף יורד מספרם ל-30 עד 40 ובקייץ מספרם מגיע ל-5000.

הבתים יפים , האי מעניין והכי חשוב הדגל המונף בחוף הים – דגל הפירטים

ותמונות נוספות מהאי היפה – למי שאוהבים מולים, רק לרדת לים ולאסוף, החוף הוא דיונת חול מדהימה והכי חשוב – האי מנותק מהיבשת. יש מעבורת שמגיעה 3 פעמים ביום. לאוהבי השקט

זהו – תם היום. עייפים ותשושים חוזרים למחנה הקרחונים ומחר נוסעים מזרחה ל-Olhoa וטבירה

בירת מחוז אלגרבה. עיר גדולה מלאה בריאות ירוקות וגנים יפים. החלטנו לשנות בפארו ארבעה ימים והיום התמקדנו ברובע העתיק.

הרובע העתיק – Cidade velha מוקף חומות מימי הביניים. נכנסנו לעיר העתיקה דרך שער ארגו דה וילה – Arco de vila. על יד שער זה שוכן משרד tourist information שהיו מאוד מועילים.

שער הכניסה arco de vila

ממנו הגענו לקתדרלה. מחיר כניסה לגימלאים 3.5 אירו. בניית הקתדרלה הסתיימה בשנת 1251 אך בשנת 1755, שנת הרעש הגדול בפורטוגל ניזוקה קשות.

טיפסנו במעלה המגדל, טיפוס שהזכיר לנו את גילנו והגענו חסרי נשימה למעלה וזאת משתי סיבות – הראשונה, הגיל והשנייה – נוף עוצר נשימה. שמורת Ria formosa נחה לרגלינו וזה פשוט מדהים

על המגדל עצמו – 6 פעמונים. 3 גדולים ו-3 קטנים

מול הקתדלה שוכן ביתו של הארכי בישוף – כל הקירות בביתו מרוצפים בערוצי אזוליאוש, לכל חדר הציור המיוחד לו, מחיר הכניסה לגימלאים – 2 אירו

התמונות שלמטה שייכות אף הן לקתדרלה המפוארת. שימו לב לאורכו המדהים והישן.

הכנסייה האחרונה בה ביקרנו גרמה לנו לצאת מזועזעים, קוראים לה בכנסיית נוסה סניורה דו כרמי Nossa senhora do carmo – לכנסייה שני מגדלים מרהיבים מבפנים כמויות אדירות של זהב משפחות מכל תחריטי העץ. מחיר כניסה 2 אירו

ואז נכנסנו לקפלת העצמות. שימו לב ל-7 התמונות מעל הכתוב, כדי להדגיש את ארעיות של האדם בנו מעצמות של 1000 נזירים את הקפלה הזו, כולל הגולגולת שלהם. לראות ולמות !!!!!

אחרי מחזה שכזה היינו חייבים לצאת קצת לעיר הגדולה להתלהב מהסמטאות והבתים המיוחדים

מציורי גרפיטי יפים

ניסינו ללכת בעקבות יהדות פארו. מסתבר שבית הקברות נזנח ונינטש ואי אפשר לבקר בו. במקום שעמד בית הכנסת ליד העיר העתיקה עומדת היום שגרירות ברזיל ומצאנו שתי אבני רחוב המספקות את סיפור היהודים

מתנצלת על הבלגן בסוף המאמר היום – רק שתי התמונות האחרונות רלוונטיות ליהודים. השאר זה עדיין חוסר השליטה שלי בחומר 😍

אלטו – Alte

עיירה קטנה שוכנת במרחק 17 ק"מ מאלבופירה. עיירה מהסרטים, מלאה בפרחים ,נחל שעובר לצידה והרבה גרפיטי. יש מספר חנויות קרמיקה אך ביום שהגענו התקיימה לוויה בכפר והחנויו. היו סגורות.

בכניסה לכפר, (השאירו את הרכב בכניסה – הסמטאות מאוד צרות) מקבל את פניכם הפסל שעומד במרכז ולכל אורך שדירת הכניסה עצים עטופים בבגדים, שרשרות וקישוטים סרוגים.

על הבתים ציורי גרפיטי יפים והבתים עצמם מאוד מטופחים

ליד הנחל פגשנו גננת עם פעוטון והיה נחמד לראות איך היא מראה ומסבירה להם על אפרוחי הברווזים.

טיילנו לאורך הנחל. אווירה שקטה ורגועה ובמקום ממש יפה

בתמונה השמאלית התחתונה – מי שתייה קרים מהמפל שבסוף השביל.

וכאשר באנו ללכת גילינו על צלע ההר את הסמל של העיירה

לולה – Loule

המשכנו לעיירה לולה. מצחיק לכתוב עיירה אבל המציאות היא שזו עיר גדולה וסואנת והרובע העתיק שבה ממש קטן.

כמה מילים על העיר – נמצאת 16 ק"מ מהעיר פארו בירת האזור. ראשיתה בתקופה הרומית, עברה כיבוש מורי וכיבוש נוצרי.

אומרים שיש כאן הרבה סדנאות אומנים אך אנו לא פגשנו בהם, שימו לב – בין השעות 13.00 – 16.00 כולם בסייסטה למעט מספר מסעדות. ראו הוזהרתם.

אחרי קשיים למצוא חנייה (אנחנו מתנהלים בקמפרון רחב מימדים) ושבירת המראה הימנית הבנו שלמצוא חנייה זה הכי דחוף. אז התרוקנו ממרכז העיר, מצאנו מרכז סיעודי שמולו הייתה חנייה גדולה ושם השארנו את הרכב. אוף !!!!!

הדבר הראשון שנפגשנו בדרך לעיר העתיקה היה השוק המקורה, Mercado, מבנה מדהים ויפה עם דוכנים קטנים של פירות, רחבות, עבודות יד וכמובן דגים ובשר

זה מבנה השוק ולמטה תופענה תמונות מתוך השוק

אחרי ריחות הדגים התבקש לעשות הפסקת קפה ברחוב הראשי

האספרסו היה מעולה והעוגות יאמי….

המשכנו ךעיר העתיקה. הגענו לכנסייה Nossa Senhora da conceicaol Correia ובעברית נוסה סניורה דה קונסייסאו. מקום מרשים

מספרים על המבנה שהיה מקדש רומאי, אחרי הכיבוש המורים נבנה על מסגד מורי ואחרי שנוצרים הביסו את המורים נבנתה הכנסיה על שרידי המסגד. המגדל שלפניכם היה בעברו מינרט מוסלמי שעבר הסבה למגדל פעמונים כנסייתי.

מול הכנסייה ישנה פינת חמד עם עצים ופרחים ומזרקה קטנה, מסתבר ששם היה בית הקברות המוסלמי שהוחרב ועליו נשתל הגן

בדרכנו לטירה חלפנו על פני בית בן מאות שנים עם דלת קצת פחות זקנה אבל יפהפיה וכמובן המדרכות המיוחדות

הכניסה לטירה נחבאת מעין רואה. עמדנו מספר תיירים וחיפשנו אותה ואז מישהי נחמדה לחשה לי שנכנסים לטירה דרך דלת המוזיאון העירוני וכך היה. כאן חיכתה לנו הפתעה נעימה – מעל גיל 65 נכנסים חינם לכל האתרים (כמעט) הללויה !

המוזיאון העירוני היה ביתו של עורך העיתון הראשון של לולה. איש מכובד שביתות נשען על חומות הטירה ומהווה חלק ממנה. צופה נפוצה בפורטוגל. בתמונות למטה ניתן לראות את חדר העבודה, את החדר הפרטי

דרך המוזיאון עלינו לטירה/ קסטלו כפי שהם קוראים לזה. נשארו 3 מגדלים שמורים היטב , ניתן להיכנס רק לאחד וחומות המבצר

אין ספק שהמקום מרשים ומתוחזק בצורה מיטבית. בתוך המוזיאון העירוני ניתן לראות חרסים ורדים מהתקופה הרומית, מתחת לרצפת הזכוכית חפירות מתקופה זו ועוד ממצאים מהתקופה המקורית.

חזרנו לרחוב הראשי שם צדה את עיני דמות חשובה לשולחן הקפה –

וצילום אחרון של השדרה המרכזית

ועכשיו ממשיכים לפארו כאן משנה מספר ימים לחקור את שמורת ria formosa , את העיר Faro ואת חיי הלילה שלה 😍

התחלנו את היום במרינה של אלבופירה בדרכנו לדייט למערות בנג'יל. בכל הספרים והאתרים ממליצים לא לפספס את הסיור במערות, מספרים שהן משהו מיוחד ועוד מלא סופרלטיבים.

אז קמנו בבוקר מוקדם ונסענו למרינה. כפי שאתם רואים המקום מיוחד במינו. בתים צבעוניים מעל המרינה והמרינה עצמה מלאת יאכטות מדהימות.

עלינו על קטמרן עם עוד 20 אנשים וחיכינו שמרקוס המדריך ילמד אותנו קצת על ארצו …

קו החוף הדרומי של פורטוגל נמשך לאורך ק"מ רבים ומלא חופים מרהיבים. החול נקי ונעים למגע , אין מטקות אוכל ולכלוך ופשוט נעים. רק השמש החזקה מפריעה לנירוונה.

לפי ההסברים של מרקוס מתרחשת בלייה די מהירה בקירות החוף שגורמת להתמוטטות מוצרים סלעים במים, מנהרות בחוף ותצורות גיאולוגית ממש יפות.

המים שוחקים את קירות האבן וכך נוצרות המערות המרכיבות של בנג'יל. הסירה מתקרבת עד המערות. במקום שהמים נמוכים מצליחים להיכנס ובמקום שהמים גבוהים עומדים הכי קרוב שאפשר ומצלמים.

שעתיים וחצי אורך השייט. פשוט נפלא. היינו אמורים לפגוש דולפינים בים אך לצערינו הם יצאו לחופשה מרוכזת כך שלא נפגשנו.😪

הפסקה קטנה בעיר.הלכנו לשוטט בעיר עצמה. עיר מודרנית עם קניונים לעשרות בנקים, סופרמרקטים למסעדות. מה אין – חנויות מחשבים וסלולריים. לא תמצא אנשים הולכים ברחוב ומדברים בנייד ולא מצאנו נערות צעירות בתנוחות מוזרות מצלמות סלפי – למעט תיירות.

את היום סיימנו השמור. הטבע lagoonas dos salgados. שמורת ציפורים המזכירה את אגמון החולה ופארק אפק כאחד. שביל עץ רחב מוביל סיור מעגלי. היו ברווזים, שחפים, חסידות ויותר לא ראינו אבל שמענו מלא קולות מבין שיחי הסוף

את היום סיימנו על חוף הים עם בירה קרה , בוטנים למצב רוח נפלא

ומחר ממשיכים לכפר Alte , Loule , כנסייה מומלצת בדרך ומסיימים ב-Faro

בעבר היתה כפר דייגים מורי . בערבית שם הכפר היה "טירה ליד הים" אך ברבות השנים התקבע השם אלבופירה. כיום העיר משתרעת על מספר גבעות – הפכה להיות עיר תיירות תוססת שמאוד מזכירה את תל-אביב. החלק העתיק מזכיר את ירושלים העתיקה – עשרות סימטאות קטנות וחנויות מלאות מזכרות . עשרות מסעדות, בעיקר פיצריות וגלידריות למעט מסעדות דגים.

אלבופרה שוכנת לחוף האוקיינוס .חוף הים ארוך, נקי ויפה. לא ראיתי רבים במים אך היו כמה אמיצים.רצינו לראות את שרידי מבצר אלבופירה וכאשר הגענו למקום גילינו שלא נותר דבר למעט אבני הריחיים של טחנת הקמח.

השיטוט בסמטאות מאוד מהנה למעט השמש הקופחת. ניתן לעשות סיור בעיר בשתי דרכים – אוטובוס קומותיים sight seeing ורכבת התיירים הירוקה או לשכור קורקינט חשמלי. אנחנו העדפנו ללכת ברגל .

הלכנו עד נמל הדייגים ומשם המשכנו למרינה שם נמצאת שכונה מרהיבה בצבעי פסטל. בכלל, הבתים באזור צבועים בצבעים שונים דבר שמעניק אווירה עליזה לאזור.

כמעט ולא ראינו מקומיים באזור – בליל השפות כלל צרפתית, הולנדית, גרמנית לקבוצה ענקית של צעירים אנגלים שבאו לצפות במשחק כדורגל בין קבוצה מקומית לקבוצה אנגלית וכבר משעות הצהריים היו שיכורים.

אנחנו חונים במגרש חניה לקמפרוון , למי שלא יודע – יש הבדל בין קרוון לקמפר. הקרוון נגרר והקמפר הוא מכונית שינה. בקיצור מגרש ענק של 100 מקומות חנייה עם מקום להתחבר לחשמל, בתי שימוש ציבוריים שמופעלים באסימון, מקלחות תמורת יורו שמוקצבות לך 5דקות של מים חמים. ממש כמו בצבא. וכמובן מטבחון. החברויות נוצרות ממש מהר. רוב הקמפרים פרטיים ומאובזרים כמו בית. מטבח, פינת אוכל, חדר שינה, מקלחת לשירותים. כמעט לכולם יש שולחן וכסאות לישיבה מחוץ לרכב. כבלי כביסה. לכולם מחוברים אופניים מאחור ויש כאלה שגם אופנוע קטן. רובם גרמנים הולנדים בגילאי 75-80.

שיחות מרתקות. הופתענו כמה אנשים מעולם לא שמעו על ישראל אבל שמעו על פלסטינה 😀😀😀

ובלי גרפיטי אי אפשר

.

העיר נוסדה על ידי המורים ושימשה העיר מסחר חשובה. בראש הגבעה הוקמה מצודת מאבן חול אדומה המוגנת המגדלים מרשימים. מצודה זו נשמרה כמעט בשלמותה

בכניסה למצודה ניצבת הקתדרלה של סילבס.

הגענו לעיר בשבת – ישר לשוק הפירות והירקות. זה לא דומה לשום שוק שהייתם בו – כל חקלאי קוטף מפרי גנו, או ירקות מחלקתו ומביא לכיכר העיר. הכל אורגני, לא יפה אבל טעים ברמות. מצורף צילום של פלפלים קטנים וחריפים שהמוכר המליץ לי לא לטעום😧 בנוסף כל אחד יכול להביא ייעשה ידיו ולמכור.

לפני היציאה מהעיר עברנו ליד הגשר הרומי העתיק שבעבר היה מרשים אך כיום הוא מוזנח

ואי אפשר בלי שני צילומי גרפיטי

עזבנו את העיר והמשכנו לעיר פורטימאו שהייתה קצת מאכזבת. למעט טיילת נהדרת וארוכה היא מאוד מזכירה את ערי ישראל. צילמנו את אזור מסעדות הדגים שהיה ממש יפה

לגו' קרובה מאוד לקיים סנט וינסנט מהפרק הקודם. אנריקה הנווט פתח מספנה בעיר וכאן נבנו האוניות איתן הפליג לאסיה לאפריקה. העיר העתיקה מאופיינת בבתים לבנים וגם צבעוניים

חומת העיר נבנתה במאה ה-16 ועדיין מקיפה חלקים מהעיר. חלק מאזור החומה שימש השוק העבדים הראשון בפורטוגל ולמזלינו לא נותר ממנו זכר, לעבדות נותר זכר.

ביום שביקרנו בעיר לגוס התקיים פסטיבל לציון מסעות הצלב, האבירים, מלחמות וכו'. היה מדהים לראות עשרות אנשים מחופשים לאסירים, כמרים, חיילים עם רובים בגודל מטורף. כולם משחקים את התפקיד נורא ברצינות. מתחם הפסטיבל היה בין החומות והאוירה היתה נהדרת.

רחובות לגוס ,כמו שאר רחובות פורטוגל עשויים אבנים קטנות היוצרות צורות מרהיבות

ועל הבתים ציורי גרפיטי יפהפיים. מילה על הגרפיטי – כאשר מדובר באומנות זה נפלא, אבל בפורטוגל מקשקשים סתם על הכל. על עמודי החשמל, מפות התיירות, קירות בתים – חבל

והעוגות שאתם רואים למעלה – אלה עוגות מרציפן מרהיבות ביופיו.

בהמשך היום הפלגנו לראות את מערות המים המופלאות שנמצאות בכף הרחמים. קצה לגוס.

שטנו בסירה קטנה ולא האמנתי שהצליח להיכנס לכל המערות הקטנות והמיוחדות. תראו את התמונות ותשפטו בעצמכם – חוויה או לא חוויה????

התחלנו את היום בעיירות החוף vila nova de milfontes – עיירת חוף של סלעים, צעירים שמחפשים ים וגלים ותיירים סקנדינבים שבאו לתפוס שמש 🌞 ולהישרף כמו צ'יפס. כל הבתים צבועים בלבן כאשר מסגרות החלונות צבועים בכחול. האווירה תוססת למכירה , מלא חנויות לתיירים והמקומיים מאוד אדיבים

אחרי טוסט ענק וטעים עם המון גבינה צהובה המשכנו לעיר המקורית אלג'זור. למעט טירה מתפוררת בראש הגבעה כמעט ואין בה כלום. צילמתי באחת הסמטאות התלולות זוג אופניים מעלים אבק שלדעתי לא השתמשו בהן שנים. לא מכירה מישהו שמסוגל לרכב בתלילות הזו

אני מנסה להעלות תמונות אך כרגע אנחנו בחניון בין ההרים ואי כרגע אינטרנט. אז את התמונות אעלה מאוחר יותר. קצת פרטים על העיר עצמה. העיר נוסדה במאה ה-10 על ידי הברברים עד שחצי האי האיברי נכבש על ידי הנוצרים. מרבית המבנים בעיר נבנו על ידם. בהמשך נכבש הכפר על ידי המורים שהגיעו ממרוקו. אחרי מלחמת הרסטורציה הפורטוגזית שרצו חופי האזור ספינות שודדי ים מרוקאים שתקפו את כל עיירות האזור, בזזו אותן ומכרו את יושביהם לעבדות ואז נבנה מבצר אריאנה להגן על כפר הדייגים. כמו כל פורטוגל – רעידת האדמה ב-1755 הרסה את הישוב. העיר העתיקה צמודה לצלע הגבעה. תחתיו זורם נחל שנעים לשבת לגדותיו ולשתות קפה.יש מספר מסעדות למעט תיירים. אהבנו את הסמטאות, אהבנו את השקט .

ומכאן המשכנו לקייפ וינסנט. הנקודה המערבית ביותר באירופה עליה נכתב – הייתי בסוף העולם.

רציתי לבקר כאן כבר בטיולנו הקודם בפורטוגל אבל אז ירד גשם זלעפות. הפעם מזג האויר היה לטובתנו.

המקום מדהים. ממש בסוף העולם. מסביב רק ים וים הרוחות עזות. משברי המים על קירות הצוק נשמעים כמו תותחים. עשרות אנשים הסתובבו במקום ולא יכולנו לשמוע כלום מראש הרוחות והמים. כמו שכתוב בתמונה – היינו בסוף העולם ולא נפלנו לאוקיינוס …

כמה מילים על נסיעה בקרוון. זה לא דומה לשום דבר אחר. זו מפלצת גדולה. כל הזמן צריך לזכור שרוחב הקרוואן 3.10 מטר לאורכו 6.5 וזו ממש מיומנות לנהוג בו. מראש סיכמנו שאני נהגת המשנה והנווט בדרכים ואני הטייס.. טייס לא בדיוק המילה המתאימה – אבל הנהג הראשי.

זה קצת להרגיש כמו צב – הבית איתך כל הזמן. התעייפתי – עוצרים בדרך ונכנסים למיטה לישון. מצאת מקום מעניין , ים , נהר – לובשים בגד ים קופצים למים והמקלחת צמודה אליך.

והכי כף – בחניונים – בכל חניון מספר מקומות לקניית אחוות משתמשי קרוונים. אוכלים, מספרים סיפורים ושירים להיפגש. לכל אחד הסיפור שלו. פגשנו זוגות מהולנד, דנמרק, גרמניה, בלגיה ואילו בחורה צעירה שבנתה לעצמה קרוון מקרטון ישן ונוסעת בכל אירופה וכותבת על נדלן באירופה. אנשים ממש מעניינים.

אז עכשיו מתארגנים והיום יורדים דרומה למילפונטש, אלג'זור וקאבו דה רוקה.