שמורת הטבע הצפונית באזור העיר BRGANCA נחשבת לאחד הפארקים הגדולים מבין 12 השמורות הטבעיות בפורטוגל. השמורה ממוקמת בחבל Tras os Montes ומשתרעת על שטח של 75.000 דונם. בפארק קיימים 92 כפרים שבחלקם בחרנו לבקר ונשתף אתכם בחוויות המדהימות מהדרך אליהם ומהכפרים עצמם.

קצת על השמורה – מגוון ביולוגי רחב של בעלי חיים כמו הזאב האיברי, צבי ,אייל נקוד ועוד. ציפורי שיר וציפורי טרף ואלפי פרפרים. את השמורה חוצים מספר נהרות המגיעים מספרד – Sabor, Macas ו- Baceiro. נהרות מתפתלים שיוצרים קניונים משגעים, צמחיית מים פורחת וגדות נהר מלאי עצים ושיחים ושרכים בגובה בני אדם. לא תמיד הנהרות עם מים זכים, לעיתים הם נראים כמו ביצה שחורה עם מים טובעניים ונראה כאילו אין תנועה במים.

את רוב הנהרות חוצים גשרים רומיים עתיקים המשמשים את האוכלוסייה עד היום או אבני מדרך גדולות המשמשות הן לחצייה והן כסכר. אוכלוסיית הדגים מורכבת מהרבה צדפות, סרטני נהרות, ועוד סוגים של דגים שלא ידענו לזהות.

הקניונים ושטחי השמורה מלאים בשיחים אשר לרוב תפסו את מקומם של גידולים חקלאיים שננטשו, מטעי ערמונים שהעין לא רואה את תחילתם ואת סופם, יערות אלון הפירנאים שראינו כאן לראשונה עם פירות מאוד משונים וקיימת גם חקלאות עם גידולים רב שנתיים.

Rio De Honor

אחד הכפרים המרתקים בשמורה. חלקו הצפוני – rihonor de Castilla נמצא בספרד וחלקו הדרומי Rio de honor שייך לפורטוגל. בכפר מדברים בניב מיוחד של השפה שנקרא Rinarez. המיוחד שבו – שהוא מעין מושב עובדים שיתופי החי חיי קומונה. כל האדמות והנכסים כולל בעלי החיים שייכים לקהילה כולה. אפילו החלטה לקנות שור לעבודות האדמה צריכה לעבור אישור של הקהילה.

בתי הכפר עשויים ציפחה והם משמרים את שיטות הבנייה הישנות על מנת לשמר את רוח הכפר. בתי האבן דו קומתיים כאשר הקומה התחתונה משמשת לאחסון תבואה או בית קפה ובקומה העליונה מתגוררת המשפחה. בעבר שיכנו בקומה הראשונה את בעלי החיים וכך חיממו את הקומה השנייה.

במרכז הכפר קיימת עדיין המכבסה הציבורית וכאשר הגענו ראינו שתי נשים שוטפות בה דווקא את החסות שעקרו רגע לפני מהאדמה. נראה לי שהיום משמשת המכבסה כאטרקציה תיירותית בלבד.

ובלי לטייל בשטח אי אפשר – יצאנו לטיול הליכה על שביל pr11 – ובדרך פגשנו אלון בן 100, סכר רומאי ישן, שרכים בגובה שלי והליכה בתוך נחל שהיתה דבר לא רע באותו יום חם.

אחד הסיפורים המיוחדים לכפר זה הוא על מוט הצדק. מה תפקידו? כאשר אנשים מתערבים, או קונים בהקפה מסמנים על המוט בסכין גילוח. התשלום יעשה ב….יין

ולסיום- אזור זה נכבש בזמנו על ידי הקלטים אשר השאירו כאן מסורת מפוארת של פסטיבלים. אחד המפוארים הוא פסטיבל המסכות אשר עובר כחוט השני בכל הכפרים הסמוכים לברגנסה, הלכנו לבקר מכין מסכות בן 85 המתמחה בהכנת מסכות מאלוני השעם. האמת, הן די מפחידות.

VARGE

הכפר השכן ל-Rio de Honor וגם הוא כמובן עוסק בהכנת מסכות. ציונים לכך מצאנו בכל רחבי הכפר.

הנסיעה לכפרים אלה היא הרפתקה בפני עצמה. הכבישים צרים מאוד ומפותלים. אין אפשרות לעקיפות. כאשר מגיעה מולך משאית גדולה אתה עוצר את נשימתך עד שחולפים אחד על פני השני. ההרים מיוערים בצפיפות בעיקר בערמונים ובאלונים והכפרים נמצאים בגובה 1000 מטר.

גם הכפר Varge שומר על בתי האבן הישנים ואת החדשים מנסים לשלב בישן. את הכפר חוצה נהר שלאורכו ממוקמת טיילת ובני הכפר מרבים להתרחץ בו.

Montesinho

הכפר שייך לכפרי הציפחה השחורה. גגות הכפר כולם עשויים ציפחה שחורה ויש בתים הבנויים לחלוטין מחומר זה. כפר מקסים, הגינון בו שובה את הלב וניכרת תשומת הלב לפרטים הקטנים.

Franca

בדרכנו חזרה למטה עצרנו למנוחה קלה בכפר Franca. הכפרים כולם דומים זה לזה. בכולם גשר רומאי עתיק, מגרשי דשא ירוקים גדולים ושערי כדורגל והמון חום ופתיחות לזרים. כאשר אתה מטייל ברחובות הכפר כולם מברכים אותך במאור פנים ואם אתה מהסס לרגע מייד ניגשו לשאול אם צריך עזרה. מספר תמונות מהכפר

Vinhais

עיר מבצר השוכנת אף היא בשמורת מונטזינהו.

אחרי ביקור בכפרים קטנים של רחוב , שניים ועוד קצת – להגיע לוינהאס היה ממש חוויה. רחובות מלאי כלי רכב, חנויות, בתי קפה והרבה אנשים ובעיקר צעירים. אחת הבעיות הקשות של הכפרים זו הגירת הצעירים. האוכלוסיה בכפרים נעה בין 50-100 וכאן האוכלוסייה גדולה ומגוונת.

מהמבצר עצמו נשארו שרידים מעטים אך ברובע ההסטורי נשארו עדיין מבנים מהעבר.

גם כאן ראינו את אומנות ציורי הרחוב לצד אזוליאוש עתיקים ויפים.

במרחק 4 ק"מ מהעיר נבנה פארק אקו ביולוגי המסביר על בעלי החיים, השוני בין הגזעים ומה מוצאם. לצערינו , כל ההסברים היו בפורטוגזית ועדיין – מקום לימודי נהדר.

הסברים אינטראקטיביים על פטריות רעילות הטובות למאכל, בהמות עבודה ובעלי חיים בטבע. יופי של מקום. העיר היא מרכז עישון בשר החזיר ויש בה מרכז המסביר כיצד מעשנים ואילו סוגי חזירים קיימים. כמובן שמתקיים גם פסטיבל החזיר המעושן, פסטיבל הערמונים, ואם שכחתי משהו – איתם הסליחה.

היו עוד הרבה כפרים בהם ביקרנו – הכפר Miomento עם כנסיה מהמאה ה-12 וחלק עתיק שברובו כבר בשלבי קריסה.

הסיור בין הכפרים ארך מספר ימים , נופי הטבע והנהרות היו מדהימים ומשם המשכנו הלאה.

בירתה העתיקה של מחוז Tras os Montes. העיר מחולקת לשניים – העיר העתיקה שבה מתקיימים חיי התרבות, הקהילה, ההופעות והכיכרות המרכזים והעיר החדשה המקיפה את הרובע העתיק עם פארקים ירוקים ענקיים, מגרשי משחקים לילדים, מגרשי ספורט עם מכשירי אימונים מתקדמים, כיכרות והבתים רבי הקומות. מה לא תמצאו כאן – קניונים. אנחנו מצאנו אחד וגם הוא לא היה משהו.

אז התמקמנו בבית עתיק מהמאה ה-17. Solar de Santa Maria. מקום נפלא במרכז העיר העתיקה וממש מתחת לקסטלו. כבר ביום הראשון עלינו לראש הגבעה להתפעל מהנוף ומהקסטלו היפה והשמור.

המבצר נבנה במאה ה-12 ובתוך השטח נמצאת הטירה העתיקה, סמטאות צרות בהן עדיין מתגוררים אנשים , הרבה בתי קפה ומסעדות משובחות , חנויות קטנות ומוזיאונים.

הקסטלו משמש היום מוזיאון צבאי המפרט את תולדות הצבא הפורטוגלי, כלי הנשק , מדים ועוד,

מול המגדל עומד פלוריניו מיוחד במינו ועתיק הנעוץ בגבו של חזיר בר מאבן שחם. באזור ברגנסה נמצאו מספר פסלים דומים והם נקראים בריוש.

מוזיאון נוסף הנמצא בחצר המבצר – מוזיאון המסכות. אזור זה נכבש בזמנו על ידי הקלטים שהיו פגאנים והאמינו במספר אלים. המסכות הן חלק מהתרבות הקלטית . בכפרים הסובבים את ברגנסה עוסקים בהכנת המסכות וכל כפר חוגג את פסטיבל המסכות בתאריך אחר.

במרכז הרובע ההיסטורי – הכיכר המרכזית praca se – כיכר הקתדרלה. כיכר ענקית, מלאת בתי קפה וספסלים ומלאת אנשים משעה 10.00 בבקר ועד מאוחר בלילה,

העיר מלאת כיכרות ובכל כיכר פסל המסמל דברים אופייניים לעיר, נהר עובר במרכזה והרבה מזרקות.

מוזיאון נוסף ומעניין – מוזיאון הרכבת – מסתבר שלפני שנים רבות הגיעה רכבת לברגנסה. יום אחד קיבלו פרנסי העיר הודעה שמבטלים את קו הרכבת כי הוא לא רווחי. מה עשו תושבי העיר – גנבו קטרים, קרונות, ציוד ועוד כדי לשמר את זכר הרכבת בעירם.

ויש את מוזיאון הערמונים שמכינים בו עוגות ערמונים מעולות, מוזיאון Bacal שחובה לבקר בו, מוזיאון לאמנות מודרנית וכל המוזיאונים מרוכזים ברחוב אחד שנקרא Museums street. את הרובע ההסטורי מקיפה טיילת עץ מדהימה הממוקמת לאורך הנחל ושם מצאנו אומן מקומי המגלף בעץ עולם מיניאטורי וגם אנו זכינו לכבוד המפוקפק של בובת חרדי עם נשק, המקום נמצא ברחוב rua de figuera. אם תגדילו את התמונה המרכזית בשורה השנייה תראו אותו יושב למרגלות המגדל.

ברגנסה מצטיינת בציורי רחוב דבר שראש העיריה מאוד מעודד. מזמינים אומנים בעלי שם להכין פסלים מחומרים מחזור ולצייר על קירות הבתים.

ואסיים באירוע ביזארי. חיל האוויר הפורטוגלי חוגג 75 והחליט לחגוג את יום הולדתו עם תושבי הפריפריה הצפונית חברותה הזדמנות לעודד אותם להתנדב . הצבא בנוי על מתנדבים. בכיכר המרכזית, כיכר הקתדרלה הועמדו שני מטוסי קרב לרשות הציבור וליד הנחל בנו מיני בסיס עם סימולטורים, אוהלי ירי, אוהל של חבלנים, מסוקים ועוד ועוד. חיילים וקצינים מזמינים את הציבור לבוא וללמוד , מסבירים ומתרגלים והכל בסבלנות ובאהבה. וגם אנחנו היינו שם.

עיר מדהימה. אהבנו.

עוד לפני תחילת הטיול שלנו החלטנו כי תשומת הלב העיקרית שלנו תופנה לפורטוגל אך אם יישאר לנו זמן פנוי נגלוש פה ושם לספרד. הפעם הראשונה הייתה כאשר היינו בדרום ונסענו לסביליה ליומיים והפעם קפצנו לעיר Zamora כאשר היה לנו פנאי והיינו מאד קרובים רק מהצד השני של הגבול בין ספרד לפורטוגל. נסיעה של שעה, הופ עברנו את הגבול והגענו לZamora. יצאנו מוקדם בבוקר, לנו ערב אחד בזמורה ולמחרת חזרנו לפורטוגל.

העיר נמצאת בחבל קסטיליה-לאון, ממוקמת על גדות נהר הדורו. העיר מחולקת לרובע ההיסטורי הישן, המלא בכנסיות עתיקות יומין (ברחוב שלנו לבד ספרנו 5 כנסיות ענקיות) עשויות אבנים גדולות מאוד ומפוארות מאוד. את העיר העתיקה מקיפה עיר מודרנית, נוצצת ורועשת עם מדרחוב יפהפה מלא חנויות ובתי קפה ועוגות יותר מדי טעימות.

הכנסיות מרביתן מהמאה ה-15 . קירות אבן עבים , עומק הקיר כמעט חצי מטר וגילופי האבן מדהימים. וכך עוברים מכנסיה לכנסיה ובכל קרן זווית מתגלה כנסיה חדשה יפה יותר מקודמתה.

הקסטלו בזמורה נשמר במעטפת החיצונית. הפנים כמעט ולא נותר אך מה שנשאר – מטופח על ידי העיריה. המקום יפה ונקי ופארק מקסים עם הרבה פינות ישיבה מקיף אותו.

סמוך לקסטלו ניצבת הקתדרלה. מבנה מדהים ביופיו. ארכיטקטורה שטרם ראיתי כמותה ומאוד מזכירה בנייה מורית. הקתדרלה נשמרה בשלמותה ואף היא מאוד מרשימה בגודל ובעוצמה אותה היא מקרינה.

העיר מלאה פסלים. פסלים ופארקים. בכיכר המרכזית ראינו פסל יפהפה של אם ותינוקה, בהמשך אב ובנו ובהמשך הרחוב – ליד אחת הכנסיות , פסל של הקו-קלוקס-קלן. לא נעים אבל עם פורטוגל מרשה לעצמה את עמוד הקלון של האינקוויזיציה הספרדים יכולים להמשיך עם הקו-קלוקס-קלן.

ירדנו לנהר לראות את הגשר העתיק. אין ספק שהרומאים ידעו לבנות גשרים מדהימים, סכרים ופארקים.. הרובע ליד הנהר נשאר כפי שהיה- מדרכות אבן רומאיות , הגדר על שפת הנהר וגשרי אבן ועץ. הכל טובל בירוק.

העיר מלאה הגרפיטי – יותר נכון ציורים אורבניים בכל פינה וכמובן ועל קירות הבתים. פשוט להרים את העיניים וליהנות מתרבות עירונית.

העיר מלאה בגינות ופרחים מדהימים ביופיים, גם של אנשים פרטיים במרפסות בתיהם וגם בגינון הציבור.

וכאשר הרמנו עינינו לשמים – מצאנו אותן, סקיני הענק שלהן מאכילות את דור העתיד. החסידות.

ובלי נפילה תיירותית אי אפשר. ביקרנו הקודם בספרד זכרנו את הטפאס לטובה אז החלטנו ללכת לאכול ארוחת ערב – טאפאס. חיפשנו מקום מתאים. הזמנו טפאס…… וקבלנו פשטידת ביצים עם תפוחי אדמה (בגלל קשיי שפה). כעסנו התלוננו, שילמנו והלכנו. כבר כתבתי על בעיית השפה אך הפעם זה באמת יצא מאד לא מוצלח. בערב פיצינו את עצמנו בקפה עם עוגה.

למחרת בבוקר, השלמנו דברים שלא הספקנו וחזרנו לפורטוגל להמשך התוכנית המקורית.

אז איך היה ? ממש כף. העיקר הספונטניות.

השייט הוא עם התחנה הביולוגית הבינלאומית. (האתר: http://www.duerodouro.org). היציאה לשייט היא מהעיירה Miranda do douro .

בעיירה יש שילוט מצויין למקום ממנו יוצאים. צריך להזמין כרטיסים מראש באינטרנט. הזמנו כרטיסים לשעה 11:00, הם מציינים באישור שקבלנו שזה שעון ספרד …….מי ידע ששעון ספרד מקדים את פורטוגל בשעה ????? למדנו על בשרני 😌😌😌

יצאנו מוקדם כהרגלנו מהכפר בו אנו לנים לעיירה מירנדה דה דורו.

בשעה 9:45 מגיעה שיחת טלפון, בשאלה אם אנחנו מגיעים, נדהמנו, אמרו לנו שיוכלו לחכות מקסימום 10 דקות ולצאת בשעה 10:10 (שעון ספרד). אנחנו מתקרבים עם הרכב ובאים לחניה , איש צוות ממתין לנו ומכניס אותנו עם הרכב, פתחנו בריצה מהירה כאשר הוא מוביל אותנו וישר עלינו על הסירה (80 מקומות). יצאנו לשייט בדיוק בשעה 10:00 (11:00 שעון פורטוגל).

השייט עובר דרך הצוקים האנכיים של הדורו. השייט עצמו אורך שעה הלוך וחזור. הצוות על הקרקע ובאנייה מאד אדיב. יש לציין כי ההסברים היו 95% בספרדית ו-5% באנגלית, אך ידענו זאת מראש. יש ברושור באנגלית.

חצי דרך יושבים בתוך האנייה ומקבלים הסברים מצוינים על החי והצומח בשמורה זו. בנוסף, תוך כדי השייט הם אוספים במשפך מסננת, יצורים מהפלנקטון במים ומציגים אותם תוך כדי השייט דרך מיקרוסקופ ומסך טלוויזיה, ממש נהדר.

בדרך חזרה ניתן לעלות למעלה ולצלם באופן חופשי. עם החזרה, ניתן לכולם יינות פורט אדומים ולבנים באופן חופשי. כמובן אי אפשר בלי חנות מזכרות. יש בשטח גם שירותים ומקום למנוחה. באופן כללי , מאד מומלץ. העלות 36 יורו לאדם.

היה קצר – רק שעה והשאיר טעם של עוד,. כאשר נהיה בפורטו נשוט אל pinho ועל כך בפרק אחר,.

מילה על המחוז.

וכך נכתב על המקום Tras Os Monte בספרים – "על החבל נגזרו מאות שנים של בידוד. החיים במחוז הקשה והאקלים הקשה…" "על אף מקבץ העיירות הגדולות שבמחוז, אורח החיים הכפרי עדיין שולט כאן".

החלטנו לטייל במחוז זה למרות ועל אף כל מה שכתוב עליו בספרים. אכן האזור לא קל, למרות שגיאוגרפית הוא קרוב מאד לעמק ה – Douro הפורה. מדובר בחבל ארץ מלא גבעות, המון שדות בר ריקים לחלוטין או נטועים בעצי פרי שונים, ערמונים, זיתים ודובדבנים. חשוב לציין כי מטעים רבים שניטעו בעבר נזנחו בגלל הבצורת שנמשכת כבר 5 שנים ואינם מטופלים ועבורנו כחקלאים מדובר בתמונה קשה ומכאיבה. ועם זאת – הפרטיות בשטח שובה את הלב.

• מילה בנושא המים – ממש מהיום הראשון אנחנו שומעים כאן על בעיית מים קשה ובעיקר לחקלאות. חשוב לציין כי ישנם כאן לפחות 10 נהרות גדולים הבאים ממזרח, מכיוון ספרד חוצים את פורטוגל ונשפכים לאוקיינוס האטלנטי. כמויות עצומות של מים. כמו כן יש כאן איגום לאגמי ענק מהם שואבים מים, כנראה לשתייה. שאלנו מקומי מדוע אין מים לחקלאות ולא קיבלנו הסבר מניח את הדעת. לדבריו ספרד שולטת בסכרים-לא אימתנו אין דבריו. דבר ראשון המים באים מספרד וזו בעיה (מוכר לנו). דבר שני סלע המקור הוא גרניט כך שאין היווצרות אקוויפר וכל המים זורמים לאוקיינוס. דבר שלישי, האופי והתנהלות הפורטוגלים לא איפשר להם להשקיע בעניין את הכספים הנדרשים. הם גם לא מתפילים מים. מוזר, אך זה המצב כנראה.
• קבענו את מושבנו לאותו שבוע ב-Casa D'Augusta. בכפר קטן בשם Vila cha de Braciosa. משם יצאנו לטיולים הרוב ואף לגיחה קצרה בספרד בעיר Zamora.

בית ההארחה בו שהינו היה מקסים. מייד עם הגיענו בעלת הבית סיפרה לנו בגאווה שהבית שייך במשך דורות רבים ליהודים ובעורקיה זורם דם יהודי. בעבר גרו בכפר "נוצרים חדשים" והיום אין עוד יהודים באזור. בהמשך ביקשה להראות לנו את הבית ואת עברו היהודי. נדהמנו. הדבר הראשון שנראתה לנו היה בית הכנסת הקטן שהיה מוחבא בזמנו מאחורי קיר עץ.

ואז הראתה לנו את הגומחה בקיר בו היתה בעבר מזוזהאשר נאלצו להוריד בגלל הפיכתם לנוצרים חדשים ובכל זאת המשיכו לנשק את המקום וכך נוצרה אותה גומחה. על משקוף הדלת סומן הבית בביתם של נוצרים חדשים.

רוב בתי הכפר והבסיס שלו משתייכים לתקופת המאה ה-12 ואילך. כמו תמיד הרומאים כובשים וכו'. המאפיין של כל הכפרים באזור זה – צמודה לכל בית גינת ירק פרטית ולידה בוסתן עם שפע עצי פרי. כל גינה מכילה הן ירקות והן פרחים כמו דליות, סייפנים ועוד שלל פרחים צבעוניים.

כמו שניתן לראות בתמונות -הכפר מלא עתיקות. אבני בניה עתיקות, כיורי שתיה ועוד ועוד. ברוב הכפרים הגיל הממוצע גבוה והצעירים נוהרים לעיר הקרובה Miranda

MIRANDA

העיירה שוכנת 3 קמ' מגבול ספרד. מדוברת בה שפה מיוחדת "מירנדש" בנוסף לשפה הרשמית בפורטוגזית. בעברה הרחוק היתה עיר רומית. נכבשה על ידי המורים אשר העניקו לה את שמה "מיר-אנדול" שבהמשך הפך ל-מירנדה. הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית בשל הקירבה לגבול וגם כאן לא נפקד מקומו של הקסטלו.

עוד מקומות מרשימים שנותרו – הקתדרלה וארמון הבישופים.

הדבר המאפיין במיוחד את מירנדה זה הפולקלור התוסס שבה. pauliteiros de Miranda – לשמחתנו, ביום שבת התקיים ריקוד המקל המפורסם לצלילי חמת חלילים עם התלבושות המסורתיות. ריקוד מלא חיים ותוססת. צילמנו סרט וידאו מוזמנים לבוא ולראות.

בכיכר המרכזית של העיר מוצבים הפסלים. שיירת הרוקדים מתחילה בעיר עצמה, עולה את הדרך לקסטלו ומסיימת את הריקוד סביב הפסלים. מדהים,

וכך מדי יום יצאנו לסייר בכפרים השכנים. כאשר אומרים כפר לעיתים מתכוונים למקבץ של 6 בתים ולעיתים מגיעים למקום יחסית גדול עם מספר רחובות, אחוזות גדולות ותמיד תמיד כיכר גדולה באמצע עם עמוד הקלון של האינקוויזיציה.

Avalanoso –

נחל חוצה את הכפר. גינות ירק גדולות יחסית בכל מקום. הלכנו בצידו של הנחל בצד אחד כמה מאות מטרים.

עצי פרי של תפוחים, אגסים ודובדבנים. הבתים חלקם ישנים מאד ומתמוטטים וחלקם ממש חדשים. מקום מוזר, כאילו יש כאן פוטנציאל לקצת יותר שממש אינו ממומש כלל. אך האווירה סביב הנחל נעימה (חשוב לציין שהיה יום א.

Algoso –

בכניסה לכפר שלט חדש שעוסק באבירים (ראה תמונה). עלינו ישר למבצר Castelo De Algoso. המבצר עצמו יושב על סלע ענק ונמצא חולש על כל האזור ב-360 מעלות. ניתן לעלות עם הרכב ממש לתחתית המבצר. המבצר מתוחזק בצורה מצוינת ומבטיח בטיחות רבה. הנופים מהמבצר מדהימים. המבצר עצמו מעבר לנופים הוא מרשים ביותר.

ממרומי הקסטלו ניתן להבחין איזו שליטה מדהימה היתה להם על השטח. מלמעלה הכל נראה קטן וגמדי.

Sao Joanico –

נהר חוצה את הכפר במרכזו. ממש יפה. גשר עתיק, רומי חוצה את הנהר וגם מעבר להולכי רגל מיומנים.

גם כאן גינות ירק ענקיות צמודות לבתים. ליד הנהר שולחנות אז ישבנו לאכול את הצהרים שלנו. סנדביצים, ירקות, גבינות ופירות.

PARQUE IBERICO DE NATUREZA E AVENTURA DE VIMIOSO ובעברית – פארק הטבע וההרפתקאות וימיוסו בחצי האי האיברי – נסענו בין הכפרים ובמקרה ראינו את המקום. נכנסנו.

קבלו אותנו 3 בנות נחמדות. שתים יודעות רק פורטוגזית ואחת בנוסף לפורטוגזית, קצת צרפתית וקצת ספרדית. המקום מדהים. מאורגן להפליא, ניתן לקבל הסברים (בפורטוגזית), לעשות פיקניק ויש שירותים.

קצת מהאינטרנט – " לעמקי הנהרות אנגויירה, סאבור ומאצאס יש מאפייני שימור ייחודיים המיישבים בהרמוניה מושלמת את הטבע והאדם" (מהאינטרנט) כדאי לקרוא ולבקר, מאד מעניין. בנוסף, באזור חוות חמורים. ברור שלא הקדשנו למקום את הזמן הראוי בעיקר בגלל בעיות שפה.

• בעיית השפה – בעיית אי ידיעת השפה הפורטוגזית מלווה אותנו מיומנו הראשון כאן. אפילו במקומות הנותנים שירות לתייר פעמים רבות דוברים רק פורטוגזית. אין ספק שזה בעייתי מאד. חשוב לציין כי רוב התיירים שפגשנו כאן וזה לפני העונה אינם דוברי אנגלית. צרפתים וגרמנים בעיקר וגם הולנדים (דרך אגב, אנחנו פה חודשיים ועד היום, ואנחנו מסתובבים המון, פגשנו ישראלים בודדים רק פעמיים). אז בעניין השפה. אכן זה מרגיז מצד שני הם אומרים, אתם רוצים לטייל ולחיות בארץ שלנו, תלמדו קודם את השפה. יש בזה משהו.

Placacoulo –

במסגרת טיולנו בין הכפרים הגענו לכפר זה בעיקר בגלל יצרני האולרים ( לא להאמין, 5 מפעלי אולרים באותו הכפר) אותם רואים בכל חנויות התיירים וגם בגלל חיבתו הבלתי מוסברת של רמי לסכינים ואולרים. לקחנו מספר טלפון מהאינטרנט, התקשרנו וענתה בחורה צעירה באנגלית מצוינת. הגענו למפעלון שנקרא Jose Da Cruz

המזכירה קבלה אותנו במאור פנים. נכנסנו למשרד שלה שהוא גם חנות המפעלון. הסבירה שמדובר במפעל משפחתי של אב ובניו – שהכל עבודה ידנית וגם על סוגי האולרים השונים. בקשנו לראות את העסק עצמו, היא ביררה ונכנסנו.

מקום לא גדול ובו בני המשפחה בהרבה עבודה ידנית מכינים את האולרים. קיבלנו הסבר ממצה מכאב בחולצה הורידה שגימגם באנגלית ומהבן בחולצה הירוקה . אף ציינו כי באותו כפר ישנם עוד יצרני אולרים. מחירי האולרים (מאד יפים) סביב 15 יורו. קנינו, נפרדנו ונסענו להמשך הטיול.

Picot –

בכפר עצמו, עד כמה שראינו ולמדנו אין משהו מיוחד למעט העניין שממש קרוב ישנה תצפית נהדרת על נהר ה- Douro. המשכנו עם הרכב לנקודת התצפית (5 דקות נסיעה) שם יש מבנה והולכים ברגל 5 דקות נוספות. התצפית מסודרת מאד יפה. השם הוא Fraga Do Puio – Picot.

כאשר חזרנו המבנה היה פתוח וגלינו עולם ומלואו של מוצרים מהאזור הפנים עצמו מסודר מאד יפה ובחורה שנמצאת שם מסבירה יפה לא באנגלית כמובן, וגם חביבה מאד. נפרדנו ונסענו לדרכנו.

נשארו באזור עוד כמה כפרים שלא ביקרנו בהם אבל הזמן נגמר ואנו בדרכנו לתחנה הבאה – BRGANCA

בשבוע הנוכחי אנחנו גרים במקום שנקרא Casa D'augusta Agroturismo שנמצא בכפר Vila cha Braciosa הנמצא בצפון מזרח פורטוגל. שם האזור Tras os Montes ממש על גבול ספרד.

החלטנו שבכל אזור בו נהיה נצא לטרק. פורטוגל מלאה מסלולי הליכה וחלק מהם מופיעים על לוח גדול בכניסה למקומות הישוב אותם הם חוצים עם ציור המסלול ועוד פירוט ותמיד בקצה השמאלי התחתון מופיע ברקוד עם המסלול באינטרנט. בערב רמי ניסה למצוא את המסלול ולא מצא. חיפש עוד ועוד – ו…..לא מצא. כבר אז החלו ספקות לנקר במוחו.

הבוקר, לאחר ארוחת הבקר יצאנו מצוידים בנעלי הליכה, ארוחה קלה לדרך ומים לצעוד במסלול מעגלי שארכו 12 ק"מ היוצא וחוזר לכפר בו אנו גרים. השביל עצמו מסומן PR8 MDR. ה-MDR מרמז על הימצאו באזור העיירה ששמה Miranda Do Douro.

כבר התרגלנו כי בפורטוגל לא תמיד ניתן לסמוך על סימון השבילים. החומר היחיד שהיה לנו הוא לוח פרסום לשביל ליד כנסיית הכפר, משם יצאנו כאשר וידאנו יום קודם כי הכיוון ברור לנו. בדיקה אחרונה לפני שיוצאים לדרך, סריקת הקוד לטאבלט ויוצאים. דגל אדום ראשון מונף – הקוד לא נפתח. עוד ניסיון ועוד אחד ו….כלום. אבל, אנחנו אופטימיים

כלומר, באופן כללי ידענו מה התוכנית והלכנו על צבע אדום לבן (כמו אצלנו). כך יצאנו במצב רוח טוב והתחלנו ללכת. עוד תוספת קטנה, הכלבה הענקית של בעלת הבית ושמה קטלינה ושכבר מכירה אותנו היטב מצטרפת אלינו למסלול להפתעתנו ולשמחתנו.

בדרך חצינו ערוץ נחל יבש על גשרון אבנים שתמונה שלו הייתה לנו. יופי, כנראה שאנחנו בדרך הנכונה.

ממשיכים ללכת ופוגשים שלולית חורף שכמעט אמרה נואש ועוד רגע נעלמת…

ואת אלה הרחנו מרחוק….הייתם צריכים לשמוע את קולות השמחה שהשמיעה החזירה כאשר ראתה אותנו. מעניין למה

בכניסה לכפר Freixiosa , על מצוק הבחנו לפתע בלהקת נשרים. מספר בוגרים ושלושה גוזלים עמדו על סלע במרחק כ- 100 מטר. הייתה התרגשות רבה , ניסינו להתקרב בשקט ולצלם. הבוגרים מייד התעופפו והגוזלים היססו ואחר כך פרשו כנפיים.

המשכנו לעלות לכפר כאשר פגשנו עדר כבשים עם רועה בת 90 (סתתתתם-כך היא נראתה) סיפרה שהיא גרה כאן אבל היא בעצם מספרד. הכלבה קטלינה שכל כך סמכנו עליה שתגן עלינו בדרך, נתקפה בהלה וברחה מפני הכבשים. לך תסמוך על כלבים…

נכנסנו לכפר ושמחנו לגלות שעד כה אנחנו בדרך הנכונה. בכיכר המרכזית ראינו ברז שתיה ועגלה ומייד הרגשנו שייכים

וכך עם צליל מנדולינה בלב ממשיכים בדרכנו לכוון הנקודה הבאה.

המשכנו לקטע הבא שהתברר שהוא הליכה על כביש ארוך ארוך ולא כל כך מתפתל. לפי המפה היה עלינו לפנות שמאלה – אנחנו מחפשים ירידה מהכביש שמאלה אך זו לא מופיעה . ממשיכים ללכת על הכביש הולכים…..הולכים……הולכים והסימונים מראים שהדרך נכונה אלא שבאופן כללי הכיוון מרחיק אותנו מהכפר אליו נצטרך לחזור. מתייעצים. יהודית מחליטה לעצור רכב לשאול אם במקרה יוכל לעזור לנו.

בפורטוגל לרוב לא עוצרים מכוניות כך סתם – אבל לא הייתה ברירה,. מספר רכבים עוברים בטיסה כאשר לפתע נעצר איש חביב, עומד בצד, יוצא מהרכב ומסביר לנו (בפורטוגזית) ואף מוסיף ציור קטן להסבר כך שנמצא את הדרך. ועוד ניסה לוודא טרם לכתו שאכן הבנו אותו.

חשוב לציין שידענו כל הזמן היכן נמצא הכפר "שלנו" שאף רואים אותו מרחוק

אני חייב לציין מאד לטובה את עזרתו של האיש. המידע עזר לנו מאד ואכן, פעלנו כעצתו. פנינו שמאלה לתוך השדה והלכנו לפי חוש. הכלבה שלנו שמחה לקפוץ מדי פעם לכל מיני בריכות

ועוד יותר אהבה לחלוק איתנו את הכריכים.

חשוב לציין שזה היה המסלול הרביעי שלנו כאן ורק אחד מארבעה היה מסומן כראוי. בכניסה לכפר קיבלו את פנינו פטריות שממש חייכו אלינו.

בכל מקרה נהנינו מאד, הגענו למקום הלינה וישבנו לנוח ליד בריכת השחייה ואז נפתחו ארובות השמיים – מזל שהגענו בזמן.

התחלנו להתקדם צפונה כאשר שתי תחנות עצירה מתוכננות – הראשונה Sabugal והשנייה Vila Formoso . קו הגבול המזרחי של פורטוגל הגובל עם ספרד היה שער הכניסה הראשי ליהודי ספרד הן בזמן הגירוש הגדול 1492 והן בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר פורטוגל הכריזה על נייטרלית ולא השתתפה במלחמה. גם אז הכניסה היתה דרך ספרד . יישובי הגבול המזרחי קלטו את גלי המהגרים ומשם הם התפזרו לכל פורטוגל כאשר רבים עזבו בהמשך לדרום אמריקה.

Sabugal מחוז baire Alte

בעברה, עיירת מבצר לאורך הגבול ההררי שהגנה על פורטוגל מפני פולשים רומאים, מורים, נוצרים, ספרדים . הניסיון נכשל בשל גובהן של העיירות המבוצרות אשר העניק להן יתרון על הפולשים. שרידי המבצר עדיין קיימים ומתוחזקים במצב טוב.

המבצר שולט על כל האזור. כאשר נכנסים למגדלים אשר נבנו על ידי המלך דום דיניס בצורת מרובעים – מאוד לא אופייני, מתרשמים מהתקרה שעשוייה בצורה עגולה

בכניסה לקסטלו אזוליאוש יפהפה

עיירה זו התפרסמה גם בעקבות הרובע היהודי שהיה קיים בה. כתמיד, הכנסייה נבנתה או שכבר היתה קיימת למול הרובע היהודי – לפי ראות עיני המתבונן או דתו….

גם כאן נרדפו היהודים על ידי האינקוויזיציה ונדרשו להתנצר.חלק אכן התנצרו אך סומנו כנוצרים חדשים ואלה שסירבו חלקם ברחו ואחרים עונו ועלו על המוקד.

הסיפור המעניין – זוג צרפתי קנה בית בסבוגל וכאשר החלו עבודות השיפוץ התגלה מאחורי קיר ארון קודש בתוך הקיר וכוך נוסף ובו מקום לעד נרות, שמן זית, ויין. הבית נתרם לעיריית סבוגל כדי להופכו לבית לשימור המורשת היהודית.

לא צריך להיות דתיים כדי להתרגש – זה באמת מרגש לחוות את הגילוי. בסבוגל אין כיום יהודים וכך גם לאורך כל הגבול המזרחי. פגשנו הרבה אנשים שסיפרו לנו בגאווה שיש להם שורשים יהודים אבל הם נוצרים….

ומעניין לעניין באותו עניין

VILA FORMOSO

עיירה נוספת בהמשך הדרך צפונה וגם היא עוסקת ביהודים. הביקור בעיירה זו גרם לי לבכות – אך בל נקדים את המאוחר.

הגענו לעיירה בגלל תחנת הרכבת שלה. האזוליאושים כאן מפורסמים בכל פורטוגל היות והם עדיין נעשו בצורה ידנית ומתארים מקומות שונים בפורטוגל.

קראנו בספר ובאינטרנט שמאוד מומלץ להיכנס למוזיאון גבול השלום – מעבר לכך לא נכתב דבר. שאלנו אנשים היכן המוזיאון והופתענו לגלות שזה המבנה המוזר הצמוד למבנה תחנת הרכבתו ונראה משהו כמו קרון בקר….,,

נכנסנו…..,

העיירה היתה השער הראשי לבאים מאירופה, פליטים שברחו מפני הנאצים. אז מה בעצם סיפור המוזיאון?

מוזיאון גבול השלום Fronteira De Paz בא לתעד מפעל חיים של אדם מיוחד אשר המעשיות הציל 30,000 יהודים ושילם על כך מחיר אישי יקר.

הסיפור הוא סיפורו של קונסול פורטוגל בצרפת בשם Sousa Mendes. בתקופת המלחמה חתם על עשרות כניסה לפליטים יהודיים ללא אישור הממשלה בראשות הדיקטטור סלזר. כאשר נודע הדבר הוא נענש על ידי הממשלה הורחק מפעילות למשך שנה והורדת משכורתו לחצי. בשנת 1966 הוכר כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם.

בשנת 2017 נפתח בעיירה Vila Formoso מוזיאון זיכרון הידוע בשם גבול השלום FORMOSO Fronteir Da Paz המתעד את קורותיהם של הפליטים שנכנסו לפורטוגל דרך עיירה זו ואת פועלם האנושי של תושבי העיירה למען הפליטים. המוזיאון נבנה הקרון רכבת להובלת בקר, כמו קרונות הנאצים והאסוציאציה ממש מצמררת.

בתוך המוזיאון, נעשתה עבודת תיעוד מדהימה מעליית המפלגה הנאצית דרך הפיכתה למפלגה השלטת, התנהלות היטלר והעולם, מהלכי מלחמת העולם השנייה ותיעוד ההשמדה. ניתן מקום נרחב לפעולות ההצלה של העם הפורטוגלי, היקף ההתגייסות בכל רחבי המדינה והפן האנושי שלא היה קיים באירופה. קחו את הזמן. תלכו לאט. עברו קרון קרון ותתרשמו דיזל שיש אנשים טובים.

אני יצאתי משם נסערת ודומעת.

מחוז ביירה תחתית דומה למחוז ממנו יצאנו Alentajo. מישורים אינסופיים של שדות הרבה מאוד חקלאות עם חוות ענקיות , כפרי ציפחה ועיירות מקסימות.

מצד אחד ראינו שטחי ענק של שדות תירס, מטעים אינסופיים של ערמונים וכרמי זיתים ובהמשך שדות של סלעים, סלעים גדולים. כאילו הכל בפורטוגל הוא בגדול. באזור המון כפרי ציפחה מדהימים – כבר סיפרנו על Janieri ושכניו הבנויים מציפחה או בשמם השני – שיסט. העין נשבית ביופי ואינה יודעת שובע.

מחוז פונדאו – בו קבענו מושבינו למשך שבוע הוא מרכז הדובדבנים והפטריות. מטעים גדולים של דובדבנים ערמונים ומאות סוגים של פטריות. האזור גובל בשמורת הטבע Gardunha ומתנשא עד גובה 850 מטר. בחורף מושלג, בקייץ חם ובימים אלה של מזג אוויר הפכפך – זכינו למטחי גשם מטורפים שכלאו אותנו במלון לצד ימים של 38 מעלות.

קבענו את מושבנו בעיירה Alcaide וממנה יצאנו לסיורים בכפרים ובעיירות. הכבישים מפותלים וצרים, חייבים לשמור על ערנות ונהנים מתפאורה מרשימה של טרסות נטועות במטעי דובדבנים וכרמי יין. חלק מהמקומות זכו לסיקור אישי נרחב ואחרים יזכו לפרק משותף כמו זה.

אנחנו עושים מאמץ לשתף בכל חוויה ואירוע אבל כמו כל טיול – לעיתים יש אכזבות ולפעמים יש הפתעות. למשל הכפר Penha Garci. האחות הקטנה של הכפר מונסנטו. Monsanto זוכה לכל התהילה ואילו הכפר השני , הרחוק רק 10 ק"מ ממנו – איננו מוכר וחבל. יחסי ציבור.

אז בואו תראו למה אהבנו את הכפר הקטן הזה –

ויש שם קסטלו יפה, ופארק גיאו- ארכיאולוגי מקסים וגם סכר ואגם אבל – כאשר באנו לבקש מידע ב-tourist information,אמרה לנו הבחורה שאין לה מפות והיא לא יודעת אנגלית והיא מציעה שניעזר בשלטים על הקירות. אז נעזרנו בשלטים וראינו שאין כמעט תיירים וחבל.

מה שמושך את העין בכפר הקטן הזה הן הגינות. אין כאן קרקע פנויה – אז בעציצים מהווים תחליף. מוצאים אותם בכל מקום. בכניסה לבתים, תלויים על המעקות ועל אדני החלון ואילו בפינות הרחובות. והכל יפה וצבעוני וריחני.

עיירה נוספת אליה הגענו ,לרוב, כדי לעשות קניות- היתה FUNDAO. יש בה מרכז מסחרי ענק עם 4 סופרים גדולים אחד ליד השני. הזול ביותר היה Intermarche שגם היה הזול ביותר במחירי הדלק. עיירה גדולה וגם לה כמו לאחרים מרכז הסטוריה משלה. אבל….כאן התושבים החליטו להתקדם ולא לחיות בצל העבר אז הרבה הסטוריה לא מצאנו אבל היו דברים יצירתיים ומעניינים כמו סנדלר המפרסם את עצמו

או האומן המפסל בחומרי מיחזור

וניתן להם ציון לשבח על פסל המורה המוצב בכיכר מרכזית

המליצו לנו להיכנס למאפייה הכי ותיקה בעיירה שעושה מטעמים ויקרא. – נמלה. הלכנו. מטעמים לא היו – . מקום קטן ואפלולי שזכה לשמו כי פעם היה שם קן נמלים….

ועל מונסנטו וקסטלו ברנקו כבר סיפרתי לכם בפרקים אחרים. מה עוד היה מיוחד בהרים אלה – נושא האינטרנט – בא עם הגשם ונעלם עם החמסין ולהיפך. אז היו לנו טיולי כוכב, ביקורים בכפרים מעניינים וחוזרים להתקדם חשוב עולים צפונה.

יצאנו מ-Alcaide לכוון הכפר Vila cha de Braciosa אשר בחבל הארץ Tras os Montas מרחק 243 ק"מ וזו הפעם היחידה במסע שלנו שחצינו מרחק כזה ביום אחד ועוד כאשר הטמפרטורות הגיעו ל-37 מעלות.

כפר מדהים וייחודי שגורם ללסת להישמט כאשר רואים אותו.

לא סתם קוראים לכפר בשם – כפר הסלעים. הכפר בנוי בין סלעי ענק כאשר לא פעם הסלעים משמשים כבסיס לבית, קירות הבית ואף גג הבית ולכל אגיע בהמשך.

הכפר מחולק לשניים – מצודה מדהימה בראש ההר וכפר שנבנה מתחתיה. אל המצודה ניתן להגיע בדרך המלך ואפשר בשביל מיטיבי לכת – אז כמובן שבחרנו בשביל.

השביל מטפס על ההר בין סלעי ענק ויש מקומות שנראה כאילו הסלעים עומדים ליפול על ראשך. על חשש, הם ענקיים והיו שם אלפי שנים וכנראה שישארו גם אחרינו.

המצודה עצמה נבנתה כנראה על ידי הרומאים, נכבשה על ידי המורים שוחררה על ידי דום דיניס מלך פורטוגל. זה הסיפור המוכר בכל המבצרים של פורטוגל. מחוץ למצודה נמצאים שרידים של קפלת סאו מיגל עם קבוצת קברים חצובים בסלע מחוץ לקפלה.

המצודה עצמה נחרבה כמעט לחלוטין. נשארו קירות בודדים והעזנו לטפס עליהם למרות שאין מעקות והיו רגעים מעט מפחידים. היה שם תייר מספרד עם ילד בן 7 שרץ על החומה והאבא נתקף בהיסטריה. גם אנחנו.

אחרי הביקור במצודה ירדנו לכפר. הכפר באמת יחיד ומיוחד. נתחיל בבית החתולים שאי אפשר היה שלא לצלם אותו – אל תטעו, הכל פסלים.

וכך התחלנו לשוטט בסמטאות. אתה לא יודע על מה להסתכל קודם – על הסמטאות הצרות, או על הבית שהבסיס שלו הוא סלע ענק,או הסלע שמהווה חצי גג – או העץ שנבט מתוך הסלע…

וכאשר נדמה לך שראית הכל – נגלה לפניך הבית שיש לו רק רעף אחד – סלע ענק !!!!!!

אז איך מתנהלים במקום התלול והצר הזה ? ברכב חשמלי שנראה כמו מחזיק מפתחות

הכפר זכה לתואר הכפר התיירותי היפה ביותר בפורטוגל וקיבל את פרס התרנגול. פרס זה מתנוסס בגאון על מגדל השעון של קפלת סנט אנטוניו

וכמעט שכחתי – לא תאמינו , אבל אפילו מקלט מצאנו במונסנטו והוא בנוי – איך לא , בין שני סלעי ענק….

רעיון לתושבי הצפון והדרום . אולי זה הפתרון לאיומי החמאס וחיבאללה.

שם העיר הינו תרגום מהכינוי הרומאי "קסטרום לוסו" – castra leuca שמשמעותו המצודה הלבנה.

העיר הוקמה על ידי השבטים הגותיים, אחר כך נכבשה על ידי המורים ובהמשך, במאה ה-12 נכבשה על ידי הכוחות הנוצריים בפיקודו של אפונסו אנריקש, המלך הראשון של פורטוגל. הטמפלרים בנו את המבצר במאה ה-12 – בתחילה התפתחה העיר בתוך החומות אך בהדרגה התרחבה וגדלה

שבהמשך הפכה להיות בירת המחוז, בסוף המאה ה-16 זכתה למעמד עיר ואז הוקם בה בית הבישופ עם גנים מדהימים המזכירים את הגנים הבהאים בחיפה.

בהמשך לגנים אלה שהיו צמודים לבית הבישופ הוקמו גנים נוספים מלאי מזרקות ובריכות בהן יוכל הבישופ להשיב את נפשו מעמל היום.

בתוך הגנים עוצבו פסלי המידות הטובות. מידת הרחמים, מידת החמלה, מידת הרגישות, האהבה ועוד מידות אותן מטיפה הנצרות למאמינים.

וגם נקמנות לא חסרה לפורטוגלים שעיצבו את הגן. במעלה גרם המדרגות הצפוני עוצבו כל מלכי פורטוגל בגובה סטנדרטי של אנשים למעט 3 מלכי ספרד שמלכו בתקופות מסוימות על פורטוגל אותן עיצבו כננסים והעמידו אותם ליד מלכי פורטוגל כדי שכולם יראו את ההבדל.

העיר יפהפיה. מלאת פארקים ירוקים, כיכרות עם בתי קפה וחיים תוססים – אכלנו במסעדה קטנה ונהדרת ומאוד זולה. ארוחה מלאה הכוללת מנה ראשונה, עיקרית, קינוח ושתיה קלה וחמה והכל יחד עלה- 15 אירו לזוג. אם תהיו בקסטלו ברנקו לכו לאכול שם , bifanas da se.

המדרכות בעיר הן מלאכת מחשבת. הם מציירים דוגמה על קרטון , מניחים אותו על תוואי המדרכה ואז מביאים אבנים קטנות בצבעי שחור ולבן וממלאים את הדוגמה.

העיר כולה מלאה באזוליאוש. חרסינות מצוירות ביד בצבעי כחול ומעטרות כל מקום ופינה – החל ממשרד tourist information , דרך גני הבישופ , הכנסיות ועוד ועוד …

ואפילו בכניסה ללשכת הגיוס – מצאנו אזוליאוש

המוזיאון החשוב ביותר מוקדש לאומן בן העיר שנקרא Cargaleiro. במוזיאון אוסף כלי קרמיקה מדהים מפורטוגל וספרד ובקומה השנייה ציורים של האומן מראשית דרכו ועד היום. האומן נולד בשנת 1927.

מוזיאון נוסף שביקרנו בו – היה מוזיאון המשי. לצערי אין לנו תמונות משם כיוון שהצילום אסור אבל ריקמת המשי שנעשית שם מדהימה. נאמר לנו שהכל נעשה בעבודת יד וגם זכינו לשוחח עם הרוקמות, ועל כל רקמה עובדים בערך 500 שעות – שתי בנות בו זמנית.

בעיר זו, כמו כל ערי המבצר לאורך גבול ספרד – קיימת הנקודה היהודית. בעיר היה רובע יהודי גדול מאוד בסמוך לכנסייה. הרובע היה צפוף וסביב Praca De Cameus. היום, בכניסה לרובע היהודי נמצא מגן דוד גדול מוטבע על מדרכת הסימטה.

בעיר הוקם מעין מוזיאון לשימור זכר היהודים בקסטלו ברנקו. גם כאן, האחראים אינם דוברי אנגלית או עברית, כל ההסברים בפורטוגזית בלבד וההסבר שקיבלנו הוא שבית ה הסטוריה היהודית זה נועד לצרכים פנימיים ולא לתיירים. יש כאן תמונות מזעזעות של עינויי אינקוויזיציה שקשה לראות אותן ואולי מהם למדו הנאצים ….

ובלי גרפיטי אי אפשר – אז נסיים עם שני ציורי קיר מרהיבים שמצאנו