נהר הדורו – זהו אחד הנהרות הגדולים בחצי האי האיברי, ארכו כמעט 900 ק"מ. ראשיתו בספרד וסופו בפורטוגל באוקיינוס האטלנטי באזור העיר Porto. הנהר זורם דרך אזור היין הפורטוגזי. ניתן לשוט רק בקטעים העוברים בפורטוגל. עמק הדורו הוא שמורת טבע המוכרת ע"י אונסקו. לעמק מיקרו אקלים מיוחד המאפשר גידול זיתים, שקדים ובעיקר ענבים. היום יש חוות ענקיות לאורך מדרונות הנהר ואלה מייצרות יינות ובעיקר את יין הפורט המיוחד כל כך לאזור. בשנים האחרונות התפתחה באזור תיירות ענפה של לינה, ביקור בחוות היין וכמובן שייט בסירות קטנות ועד מלונות צפים לאורך הנהר. הנהר עובר בין העיר פורטו עצמה לבין פרוור הבילויים הידוע Vila Nova De gaya. גשר הברזל המוכר מהתמונות, Luis 1 Bridge הוא הגשר העיקרי המחבר ביניהן ובנוסף 5 גשרים אחרים.

החלטנו להפליג בנהר הדורו ורצינו לעשות זאת בסירות המקוריות שהובילו יין – ראו תמונה

יצאנו בשעות הבוקר המוקדמות לתחנת המטרו (Trinidad) . המטרו בפורטו, כמו בערים אחרות באירופה הוא אמצעי התחבורה העיקרי. השירות מצוין למרות בעיה קשה במכונות מכירת הכרטיסים) על מנת לנסוע לתחנה (Campanha) ממנה יוצא קו הרכבת המיוחד לאורכו של נהר הדורו. (Linha Do Douro), תחנה ענקית, שקצת התקינו להתמצא בה, כרגיל הכל כתוב בפורטוגזית. הזמנו כרטיסים (באינטרנט כמובן) (הרכבת הייתה ממש ריקה), רכבת ישנה ודי מקרטעת ונסענו במשך שעתיים וחצי כאשר רובן באפיק הדורו עם מראות מרהיבים של הנהר עצמו וכרמי הענבים והזיתים שעל מדרונות הנהר לעיירה Pinhao

ב-Pinhao היינו אמורים לעלות על הסירה , לשוט במשך שעתיים מזרחה לכיוון ספרד ובחזרה. בפרסום נכתב שמדובר בסירה קטנה יחסית עם מעט אנשים ,בפועל היו כ-50 איש. שטים שעה הלוך ושעה חזור בסירת עץ הדומה לסירות שהובילו חביות עץ עם יין מאחוזות הכרמים ליקבים ולמרתפים בעיר פורטו.

מזג האויר היה נהדר (יום לפניו היה גשם שוטף) והיה מהנה מאד. בתום ההפלגה קינחנו עם כוס יין פורט והיה נהדר.

הדרך חזרה ברכבת לא היתה קלה – הרכבת הייתה מקרטעת יותר מהראשונה, דלתות שלא נסגרות ועשן עם אדי דיזל שנכנס לקרונות הרכבת בעיקר במעבר במנהרות.

סוף טוב הכל טוב – חזרנו מעושנים אך בהחלט מרוצים.

הגענו לפורטו אחרי שסיימנו את החלק הראשון במסע הזוגי. קצת מנוחה, קצת תרבות והרבה הנאה.

גרנו בדירת air bnb ברחוב Cameos מול תחנת המטרו המרכזית של פורטו – Trinidad. דירה גדולה הכוללת חדר שינה, סלון, מבואה עם פינת עבודה ואינטרנט עוצמתי, מקלחת ומטבח מאובזר הכולל תנור אפיה, מיקרוגל, בלנדר, מכונת קפה, מקרר טוסטר והכי חשוב – מכונת כביסה. בעל הבית מקסים, קשוב ומאוד עוזר – וזו כבר התחלה טובה.

פורטו התברכה בהכל – רובע הסטורי , גני חיות, פארקים מדהימים, ציורי רחוב, זמרי רחוב, מיצבי רחוב והמון המון פאבים ומסעדות.

אז נתחיל בציורי הרחוב שכל קיר פנוי זוכה ליד אוהבת. החל מגרפיטי פשוט ועד ציורים מדהימים.

הרבה ברים ומסעדות מפרסמים עצמם בציורים כמו החתול בשורה למעלה משמאל.

הרבינו לשוטט בשכונות העיר. הלכנו לשכונת Bonfim שנחשבת לשכונה יפה ואמידה. סמטאות ציוריות חצרות, בתים מצופים אזוליאוש צבעוני ושקט…. בשבת הגענו לשכונת Campanha – לשוק הפשפשים Vandoma. מדובר בשוק פשפשים אמיתי. כמעט ולא תמצאו שם תיירים. בעיקר תושבי המקום. הרבה דוכני בגדים יד 2, כלי מטבח, משחקי ילדים, שעונים ועוד. הופתענו מהקניות הרבות שהתבצעו שם. המוני אנשים וכולם יצאו עם שקיות.

ואז הגענו למרקדו בשכונת Bolhao.מקום משגע. מלא פירות, ירקות, גבינות, נקניקים ועוגות עוגות ועוגות. טוב, לא נשכח גם את הסנדויצים הטובים והקפה המעולה והמון קופסאות סרדינים. כך נראה שוק האוכל מבחוץ

וכך הוא נראה מבפנים

ואם השוק מזכיר למישהו את השוק בברצלונה הוא ממש לא טועה. שווקי אוכל מדהימים יש גם בשכונת Vila nova de gaya ושוק אוכל מפואר לא פחות קיים גם בשכונת Casa de musuca.

פארקים

עיר ירוקה מלאת ריאות ירוקות, החל בגנים קטנים ונחמדים עם ספסלי ישיבה ועצים ענקיים וכלה בפארקים מדהימים שאפשר לטייל בהם שעות ולא להתעייף.

SERRALBES

הפארק ממוקם בשכונת Foz, מדובר בקומפלקס גדול המכיל מספר מוזיאונים ופארק ענק עם פינות אטרקטיביות ואינטראקטיביות בעיקר לילדים.

הפארק מלא ביצירות אומנות מדהימות. כאשר נכנסים – מקבלים את מפת הפארק כדי לא לפספס דבר. עיצוב הגן יפה ומעורר השראה

בתוך חורשת עצים עבותה בנו גשר עץ העובר בין צמרות העצים. חוויה מיוחדת

באחד האולמות מוצגים פסליו של פאולו נאבס Paulo Naves -אמן העוסק בפיסול של גזעי ערמונים. לתערוכה קוראים – זמן העצים Tempo das Arvores. קשה להאמין שזו עבודת עץ…

איך מגיעים – קו 500 מתחנת Sao Bento. מחיר הכניסה לכל המוזיאונים כולל הפארק 20 אירו ואם רוצים לפארק בלבד – 13 אירו. קשה לעשות הכל ביום אחד. הפארק ענק, המוזיאונים גדולים אבל ההנאה גדולה. לכו ותיהנו.

ארמון (פארק ) הקריסטל- Parque Rosa Monte

הגנים נבנו סביב מבנה עגול עם כיפת קריסטל המשמש להופעות ואירועים. המקום קרוי על שם אמנית פורטוגזית , אלופת אולימפיאדה בשם רוסה מוטה. גני הפארק תוכננו על ידי אדריכל נוף גרמני בשם אמיל דויד. משתרעים על פני 8 דונם כוללים זני פרחים מדהימים, פינות לברווזים ותרנגולות, ספסלים ונוף פנורמי של שכונת וילה גאיה דה נובה.

ומכאן ממשיכים לשמורת עופות המים בשכונת Fuz. השמורה ממש קרובה לגדת הנהר. סלעים בולטים עם הרבה צמחיה ושפע של עופות מים.

ובאותה שכונה מקסימה שוכן הגן העירוני המדהים – Parque da Cidade do Porto. פארק עירוני עם מגרשי ספורט, מגרשי כדורגל, שבילי הליכה ורכיבת אופניים וכמובן אומנות. הפארק תוכנן על ידי אדריכל הנוף סידוניו פאדל. יש בו 3 אגמים בגדלים שונים, בעלי חיים מגוונים והרבה הסברים על הטבע והצומח שבפארק.

זו הכניסה ומכאן מתחילה הדרך – פתלתלה וארוכה עם פינות יפהפיות מובנים מיוחדים

בשכנות לפארק העירוני שוכן עולם המים ואחד החופים היפים של פורטו.

ואז חוצים את הגשר ומגיעים לשכונת וילה נובה דה גאיה – Vila Nova da Gaya

בשכונה זו – רחוק מכל מקום, בלי תחבורה ציבורית מסודרת למעט מוניות ספיישל – שוכן אחד מבני החיות המרהיבים שראינו. כמה כבוד יש כאן לחיות – כלובים מרווחים וגדולים, הכל נקי ומבריק, רואים שמאוד איכפת לעובדים מרווחת החיות והאנשים כאחד. הרבה בתי שימוש מפוזרים ברחבי הגן, ברזיות מים והמון עצים הנותנים צל. נהדר !!!

אנחנו בילינו שם קרוב לארבע שעות. יש שם מתקנים לילדים ופעילות עבורם ואם מטיילים עם ילדים בפורטו כדאי לבקר בגן.

אז דיברנו על אמנות רחוב וגני ציבוריים ושווקים ועכשיו נספר קצת על הופעת פאדו שהיינו בה. שתי זמרות צעירות ומבטיחות, חדר קטן עם 3 נגנים והרבה עוצמה קולית. פאדו של אהבה 💘 ועם הרבה שמחה.

ומחר מתחיל פרק ג' במסע הזוגי. עולים לחבל Minhao. להתראות

העיירה Seia נמצאת ממש בצד השני של הפארק הלאומי סרה דה אשטרלה ביחס ל – Covilha. כלומר בצד הצפון מערבי. הכוונה שלנו היא לטייל באזור ולחוות את המירב משמורת טבע מיוחדת זו. ניתן לומר, שגם הפורטוגלים, או לפחות לשכות התיירים מתייחסים לזה כך. בצד המזרחי אתה מקבל חומר ומפות לצד המזרחי וכנ"ל למערבי. גם אנחנו התארגנו בהתאם. כלומר עכשיו יצאנו להליכות רגליות וביקורים בצד המערבי יותר. הלינה הייתה באזור העיירה SEIA במקום שנקרא Quinta Da Cerdeira, לינה כפרית נחמדה.

בעיירה סייה נמצאים מספר מוזיאונים. התחלנו במוזאון הצעצועים (Museu Do Brinquedo). מקום נחמד, בחדרים מצויים הרבה צעצועי עבר, בובות מתקופת שונות וצעצועים של מפורסמים.

מוזאון אינטראקטיבי של שמורת הטבע סרה דה אשטרלה. המוזאון במרחק חצי שעה הליכה ממרכז העיירה. המוזאון מאד מעניין, מיועד בעיקר לנוער, ללא אנגלית כלל. מדריכה נצמדה אלינו בניסיון להסביר באנגלית אך בהצלחה מעטה.האין ספק שלו היינו דוברי השפה היינו מאוד נהנים.

מוזאון הטבע לחשמל. המקום מסודר מאד יפה. ודאי שיעניין מאד נוער ואנשים מהתחום. קיבלנו מכשירי אודיו באנגלית והיינו אמורים ללחוץ על המספר שהופיע על המוצג ולשמוע הסבר. על חלק מהמוצרים לא היה מספר וחלקן פשוט לא נמצאו במקום. המדריכות היו מאד אדיבות ונחמדות ועשו מאמץ גדול למצוא את המוצגים .ממוזיאון החשמל השוכן על גדת הנהר, יוצא שביל באורך 2 קמ' עובר בתוך היער. רוב השביל בנוי על מעברי עץ וממש נעים לטייל שם. בסופו בריכת מים המזמינ ברה להשתכשך בה.

מוזאון הלחם (Museo de Pao). המוזאון יפה מאד וכולל את כל ההסברים גם באנגלית. מסבירים על כל תהליכי ייצור הלחם והלחמים השונים בחבלי הארץ השונים של פורטוגל.

הופתענו לגלות את הפינה היהודית במוזיאון. התייחסות מיוחדת למצב ולחלה.

למוזיאון מסעדה הנחשבת לטובה אך לצערינו כבר היתה סגורה אז הסתפקנו בבית הקפה ובסנדוויץ מהלחם שלהם. כמובן שיש חנות בה ניתן לקנות לחם וגם מטעמים נוספים שלהם ומהאזור ובחוץ מתקנים לילדים כולל רכבת המסיעה במתחם.

חופי נהרות, או כפי שהם נקראים בפי הפורטוגלים Fluvial. רוב הכפרים שוכנים על גדות הנהרות. הים מאוד רחוק ולכן נמצא הפתרון האולטימטיבי. מביאים משאיות מלאות סוג של חול מעורב בגרניט מרוסק ומפזרים על גדות הנהר. המקומיים מדמיינים שפת ים והתיירים מאושרים.

• הליכות בטבע במסלולים מסומנים

• כבר כתבנו בעבר על המסלולים המסומנים. הפעם PR 10 SE

המסלול מעגלי 7 קילומטר. נחשב מאתגר בינוני, יוצאים בבוקר בעליה על שביל אבנים, אחר כך הליכה לאורך נחל, ירידה לא קלה על סלעי ענק, וסיומת על מסלול רטוב בירידה בערוץ של המים עצמם. בקיצור, אכן מאתגר בינוני. צריך לציין שהמסלול בהחלט מאד יפה ונעים.

מסלול נוסף שעשינו באותו אזור ממש PR 12 SEI מעגלי, באורך 5 קילומטר, גם כן מאתגר בינוני,

ההתחלה לא ברורה (כמו תמיד) אך אנחנו יוצאים ומקווים שאנחנו בסדר. אחרי כקילומטר נראה לנו שטעינו. חוזרים להתחלה ומגלים את הסימון ממש באורח פלא. יוצאים ואכן אנחנו במסלול. גם בדרך הסימנים נעלמים אך שבים ומופיעים מאוחר יותר. כבר באתר כתוב כי הסיכוי לפגוש מטיילים במסלול הוא אפסי, אך לפתע אנחנו רואים זוג כ200 מטר לפנינו וזהו אישור שאנחנו בכיוון. בהמשך פגשנו אותם, הולנדים שביתם מתגוררת באזור. הם אצלה ומידי יום א יוצאים לטייל.

• ולסיום – אין ספק כי השמורה מיוחדת ושווה בהחלט להקדיש לה אפילו שבוע למי שיש זמן. עם זאת צריך לזכור כי שלגים כבר לא יורדים מידי שנה וגם הגשמים התמעטו מאד. שריפות קשות פגעו בשמורה וזה ניכר בכל מקום ובעיקר בצד המזרחי בעליה לטורה מכיוון קובילה. את כל הדברים האלה צריך לקחת בחשבון. עם זאת וכפי שכתבתי אסור לוותר על הביקור בשמורת הטבע המדהימה הזו בפורטוגל.

פורטוגל הבינה בשנים האחרונות שהמוטיב היהודי הוא פנינת תיירות עבורה ולכן שיחזרה את הנתיב היהודי שעובר לאורך הגבול המזרחי עם ספרד ולא רק שם – כמעט לכל עיר קיימת הנקודה היהודית שלה.. ישנן ערים ששימרו את הגטאות היהודיים והקימו מוזיאונים לזכר הקהילה היהודית והיו אחרות שיצאו ידי חובה בלבד. האבסורד הגדול – ברוב מקומות השימור היהודיים יושבים פורטוגזים צעירים, לא יהודים שדוברים פורטוגזית בלבד. יש הסברים ליד כל תמונה בפורטוגזית בלבד ואין את מי לשאול. שוחחנו עם אחת הבנות ולדבריה מקומות אלו נועדו לקהל המקומי- בתי ספר, סטודנטים ועוד, החלטנו ללמוד עם המומחים ופנינו למומחה בהא הידיעה בפורטוגל – אריה חשואל, מומחה להיסטוריה יהודית, לתולדות האנוסים בפורטוגל וספרד ואיש אשכולות. ממליצה לפנות אליו ולסייר איתו. חוויה מרתקת.

קצת מידע על אריה (הבחור בכובע הכחול ) – ברזילאי, יהודי, עלה לארץ ולמד הסטוריה יהודית באוניברסיטת חיפה. לאחר סיום לימודיו נוצר קשר עם העיירה בלמונטה והוא הוזמן להיות המדריך המקומי במוזיאון היהודי. במהלך תקופה זו הכיר את דניאלה אשתו – בתם של יהודים אנוסים והם נישאו. סיפור מרתק בפני עצמו שאספר בהמשך. בנתיים נגלה קרע בינו לבין הרב הוא פרש מעבודתו והחל להדריך באופן עצמאי. מגיעות אליו קבוצות רבות מישראל, משפחות בודדים (כמונו) והאיש עסוק מאוד. ההדרכה מרתקת. החומר זורם בצורה קולחת ומעניינת ואני חייבת להודות שהאיש לא מתעייף. אנחנו התעייפנו – אחרי 8 שעות הבנו שמספיק להפעם…

בלמונטה – סיפור האנוסים בבלמונטה מדהים. בשנת 1917 ביקר בעיירה מהנדס יהודי ממוצא פולני בשם שמואל שוורץ. במהלך ביקורו מצא מספר משפחות אשר שמרו על מנהגים יהודים וסברו שהן צאצאיות האנוסים. הסיפור פורסם בעולם . הקהילה סירבה לשתף פעולה ומרביתה המשיכה להתכחש ליהדותם. פגשנו בבלמונטה את משפחתו של אריה. הוריה של אשתו הם מצאצאי האנוסים. המוזיאון המקומי מוקדש למשפחתם. הופתענו לגלות שהוריה של דניאלה נישאו ב-1986 במרתף הבית בחתונה יהודית כשרה ולמחרת בכנסיה הקתולית. הם עדיין, בסוף המאה ה-120 המשיכו להתנהג כאנוסים. בתחילת שנות ה-90 , בעקבות התערבותו של נשיא המדינה יצחק נבון והשגרירה קולט אביטל, החליט הרב לאו לגייר את הקהילה גיור קולקטיבי. רק אז יצאה משפחתה של דניאלה "מהארון" והחלה להתנהג כיהודיה. היום הגברים חובשים כיפות ומצהירים על יהדותם אך עדיין רבים ממשיכים להכחיש.

תמונות בית הכנסת בבלמונטה. בתמונה למטה טקס החתונה במרתף של ההורים של דניאלה. בצילום ניתן לראות את הלוח שכתבו תושבי העיירה שמתחיל במשפט החשוב " כאן במקום הזה לא נותקה השלשלת…"

בית הכנסת נבנה על קרקע שנתרמה על ידי המשפחה ונקרא על שם הדוד אליהו אזולאי ז"ל.

בית הכנסת אינו עומד בתקן של הרבנות האורתודוקסית. בנוי קצת שונה ומעל ארון הקודש נכתב פסוק שליווה אותם בשנים הקשות ולא "שיוויתי אלוהי לפני תמיד".

פגשנו את אמא של דניאלה שהסכימה לשיר בפנינו שני שירים מתקופת האנוסים. אחד סיפור משה בתיבה – שיר המספר ברמזים את סיפורו של משה ויציאת מצריים. שיר שני סיפר על חג השבועות. שמענו ממנה שבקהילת האנוסים הנשים ניהלו את הקהילה הדתית. סבתא שלה היתה הרבנית והיא זו שידעה לקבוע את תאריכי החגים היהודיים לפי מולד הירח. היא ניהלה את הטקסים הדתיים, החתונות וכל השמחות. הלוואי עלינו במדינת ישראל.

משם עברנו לגוארדה. אם בבלמונטה נעשה מאמץ אדיר לשמר את העבר – בגוארדה הכל בערך. ידעו שהגטו היה במקום מסויים אבל אין יודעים באיזה בית היה בית הכנסת. למה ???? ככה, היום, לאחר מחקרים רבים ומקיפים שנעשו יודעים שבכניסה לכל גטו הוקמה כנסייה להשגיח על המקום. את בית הכנסת לרוב מצאו בשל הכניסה. הכניסה לבית הכנסת תמיד הייתה מצד מערב כאשר קיר ארון הקודש פונה למזרח. כאן הפתיע אותנו אריה במחקר שיצא בשנים האחרונות ומדבר על סימנים שמקובל היה לחשוב עליהם כמסמני "נוצרים חדשים"

במחקר בדקו את המקום המסמן את מקום המזוזה (תמונה ראשונה מימין) ולאחריה את שאר הסימנים המופיעים על הקירות. הסתבר שמקום החור בקיר אינו תואם מקום הכנסת המזוזה ולגבי שאר הסימנים- נמצאו סימנים זהים גם על בתים שידעו בוודאות שלא גרו שם יהודים וגם מחוץ לגטו. הסברה הרווחת היום לאור המחקר שבתים אלה היו שייכים לכנסייה. לכל אחת היה סימן מזהה משלה והן השכירו את הבתים לאנשים. הסימן מראה שהבית שייך לכנסייה מסויימת. כנראה שהכנסיות סיפסרו בבתים ביניהן וכך ניתן למצוא מספר סימנים על בית אחד. אוי, שברו את ליבי עם המחקר הזה…..

מגוארדה היחשנו פעמינו לעבר טרנקוזו כדי להספיק להגיע למוזיאון טרם סגירתו.

המוזיאון קיבל מתנה ספר תורה והמראה קצת עצוב. המוזיאון עצמו עוסק ביהדות פורטוגל ובאינקוויזיציה. מסתבר שהאינקוויזיציה ניהלה רישום מדוייק של כל מעצר, עינוי, משפט (מזכיר לכם משהו) והכל מתועד באלפי דפים וכך ניתן לעקוב אחר קורות חייהם של משפחות שנרדפו ומה עלה בסופן. לצערי, אין לי תמונות להוסיף – קשה לצלם לוח זיכרון למאות הרוגי מלכות. אין ספק שלנאצים היו מורים טובים.

בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה, התחילה התעוררות יהודית בטרנקוזו ונבנו בתי כנסת בבתים פרטיים. פורטוגל חתמה על הסכם ניטרליות עם היטלר בתנאי שהיא תהייה נקייה מיהודים. רודן פורטוגל, סלזר, הודיע שנגמר עידן האביב של היהודים והם צריכים לבחור בין גירוש ליהדות. כך החזירה מלחמת העולם השנייה את היהודים לתקופת אנוסים נוספת. בתמונה, צילום חלון אחד מבתי הכנסת באביב שקדם למלחמה

בילנו עם אריה 9 שעות מרתקות. ממליצה לכל המתעניינים בנושא ליצור איתו קשר.

עוד לפני שיצאנו למסע של חצי שנה בפורטוגל, כבר מצא חן בעינינו הנושא הזה של מסלולי הליכה מעץ. למעשה, במקומות בהם קשה מאד ללכת התקינו הפורטוגלים מסלולים מעץ שעליהם קל מאד ללכת ולכולם.

Passadicos do Paiva – זהו מסלול לא חדש ונחשב למעשה ליפה ביותר בפורטוגל. חשוב לציין כי גלשנו רבות באינטרנט בעניין המסלול, יש המון מידע והוא ממש מבלבל. דבר נוסף, ממש באותו אזור נמצא הגשר להולכי רגל החדש יחסית ששמו Arouca 516 עליו אכתוב בהמשך.

מסלול ההליכה – היציאה למסלול היא ליד הכפר Arouca, מאמרנטה כשעה נסיעה. אזור היציאה מאורגן ומסודר עם מסעדה , קיאקים נהר רחב עם בריכות קטנות שניתן להתרחץ בהן כאשר חוזרים מזיעים ורטובים. וחברה טובים שמכוונים אותך לנקודת היציאה למסלול (דבר שלא ראינו עד היום). לגבי המסלול עצמו. חייבים להזמין מקום באינטרנט למסלול ההליכה (2 יורו לאדם) ולגשר (10 יורו לאדם)

המסלול אינו מעגלי – עם עליות וירידות. בחלקו ממש צמוד לנחל ובחלקו מתרחק מהנמל.

אורך המסלול 9 ק"מ. ההליכה אמורה להיות קלה אך לא תמיד זה כך. יש עליות קשות בעיקר בסוף המסלול. שמחנו לגלות המוני צועדים. משפחות עם ילדים, מבוגרים וגם נכים. הנוף מקסים ומרבית הדרך צמודה לדופן ההר ולכן מרבית הזמן צועדים בצל.

.כפי שציינו המסלול אינו מעגלי, בקצה הדרך ממתינות מוניות או גיפים כדי להחזירכם לנקודת ההתחלה (סביב 20 יורו. כדאי לחבור למטיילים נוספים ולחסוך את מחיר הנסיעה).

מים – ניתן למלא מים בתחילת המסלול (לא לסמוך על זה) , צריך 1.5 ליטר לאדם לפחות !! בדרך, במקום אחד ניתן להתרחץ בנהר, אך ניתן לומר שלא רצוי שם לסיים כי הזמנת מונית מיוחדת תעלה לכם כסף רב. לסיכום – אנחנו ממליצים על מסלול זה בהתארגנות המתאימה. ילדים מגיל 10 ומבוגרים עד 65. המסלול לוקח כ-4 שעות.

האטרקציה שנוספה לפני שנה למסלול זה – הגשר התלוי.

516 arouca bridge – גשר 516 – זהו גשר תלוי להולכי רגל. שמו לקוח מאורכו 516 מטר. גובה הגשר 175 מטר. זהו גשר מתכת. הגשר הוא הגשר התלוי להולכי רגל הארוך בעולם. בנייתו החלה ב2018 והסתיימה ב2021.

מנג'ר ניתן לראות את המפלים שמתחתיו, את העמק ואת הקניון, מומלץ לא להתכופף למטה – לא בריא לבטן.

הגשר למעשה נמצא במסלול ההליכה עליו כתבתי. עדיף לצאת למסלול להגיע לגשר, לעשות אותו הלוך וחזור ולהמשיך את המסלול. מהגשר יש מראות מדהימים של הערוץ ומפלי המים. הגשר אמנם קצת מפחיד אך לא יותר מידי. יש חברה נחמדים שמסבירים על הגשר, הדברים מאד מעניינים. בקיצור זהו יום שלם של בילוי מאד מומלץ בחיק הטבע.

Amarante – אמרנטה העיירה נמצאת בצפון פורטוגל ושייכת למחוז Porto. העיר יושבת ממש על הגבול בין שני מחוזות, טראש אוש מונטש ומינהו. מספר התושבים סביב 60,000. התחילה להיחשב במאה ה-12 אך רק במאה ה-16 נעשתה באמת בעלת חשיבות. העיירה נחצית על ידי נהר ה – Tamega שהוא יובל של נהר ה- Douro. בסיס הקרקע הוא גרניט. בנוסף להיסטוריה הענפה שלה מפורסמת העיר גם בממתקים ובעוגות שלה.

העיר עצמה – שני דברים מפורסמים מאד נמצאים בעיירה אמרנטה וניתן לומר שעיקר החיים מתרכזים סביבם וכמובן בסמוך לנהר הטמגה היפיפה

. 1. גשר סאו גונסאלו (Ponte de sao goncalo). הגשר העובר מעל נהר הטמגה, אורכו 75 מטר. הוא נבנה במאה ה-19 לאחר ששיטפון הרס את הגשר הישן.

2. כנסיית סאו גונסאלו (Igreja e Convento de Sao Goncalo) הכנסייה בולטת מאד תודות למבנה המיוחד שלה. הכנסייה נבנתה במאה ה-16

. 3. סביבות נהר ה – Tamega – ישנן מספר פעילויות הקשורות לנהר הטמגה: 1. יש מסלול הליכה קצר ונוח מאד להליכה, גם לילדים. הולכים וחוזרים בצמוד לנהר. המסלול מאד יפה. אורכו הלוך וחזור 7.5 ק"מ. המסלול מעניין ורובו בצל. כדאי ללכת בשעות הבוקר.

2. שייט בנהר בסירות משוטים או פדלים, 10 יורו לחצי שעה

. 3. ניתן לחצות את הנהר ברגל במקום בו הונחו סלעי גרניט. מאד מתאים גם לילדים שכמובן צריך לשים לב אליהם.

בנוסף לאלה הפעילויות הרגילות של מסעדות ובתי קפה בסמוך לנהר. הרחובות של העיר מקושטים ומעניינים וכף ללכת לאיבוד בסמטאות הקטנות.

השוק של שבת – מידי שבת באזור הגשר מתקיים שוק ענק (לא קשה למצוא את המקום) השוק מאד מעניין ויש בו הכול, ביגוד, הנעלה מוצרים לתיירים, המון מאכלים של האזור, נקניקים, בשרים מעושנים, גבינות מצוינות, דבש וכמובן ירקות ופירות, לחמים, עוגות … בקיצור הכול. לנו לא היה מזל כי באותו יום היה גשם שוטף אך השוק התקיים ונראה היה שהם רגילים גם לגשם ומאורגנים היטב. השוק חלקו מקורה קבוע וחלקו בקירוי זמני שהסוחרים פורשים, בכל מקרה, חובה לבקר. (משהו בנושא החניה באזור הגשר, הכנסיה והשוק שזה בעצם אותו מקום. בכל השבוע ניתן לחנות חינם באזור השוק יורדים לכיוון הנחל. בים השוק בשבת שם אין מקום אך דווקא ביום זה ניתן לחנות בהמשך באזור המוזאון ושל השלט הצבעוני – I LOVE AMARANTE).

מוזאון אמרנטה – AMADEO DE SOUZA CARDOSO. במוזאון תערוכות קבועות ומתחלפות. אסור לוותר (ככלל, המוזאונים פתוחים בימי ראשון אך סגורים בימי שני)

. שמורת הטבע אבוביירה Aboboriera – אם יש לכם פנאי, סעו לשמורה זו. הגובה הוא מדהים וקצה ההר שולט על כל הסביבה. המיוחד בשמורה זו הוא שהיא זרועה בסלעי ענק (דולמנים) מדהימים. שימו לב, למעלה בהר יש הליכה של כשעה.

מילה על הלינה.

ניתן לומר בהמעטה כי המקום בו ישנו לא היה מוצלח. גם מרחק נסיעה לאמרנטה של 10 דקות וגם לא מוצלח. בלי לפרט יותר מידי, שם המקום Casa de Pascoaes. אנחנו לא ממליצים !!!

לסיכום, אהבנו מאד את העיירה אמרנטה. החלק הנעים ביותר הוא סביבות הגשר, לכיוון הכנסיה לכיכר המרכזית או לעבר השני בו הרחוב מאד מזמין, מלא בתי קפה נפלאים ומסעדות וטברנות קטנות ומעניינות.

מי לא שמע על הפארק serra de estrela ? אני מעריכה שמעטים בלבד. תמיד המדברים על פורטוגל זה אחד הדברים הראשונים עליו מדברים. על הר Torre הגבוה 2000 מטר גובהו, על כפרים קטנים ומיוחדים , דרכים צרות ומפחידות, בריכות מים ותצפיות מרהיבות.

הפארק נמצא במרכז המדינה , בחלקו מיוער מאוד ובחלקו שיחים נמוכים. לצערינו, יצא לנו לבקר בשמורה שנה אחרי השריפה הגדולה. בשנת 2022 השתוללה שריפה קטלנית בפארק והשמידה 70,000 דונם של יערות. נסענו בתוך בית קברות של עצים שרופים והלב נחמץ.

ונתחיל מההתחלה – קמנו בבקר והחלטנו לעלות לשמורה. אנחנו מתארגנים בעיר Covilha מרחק נגיעה מהפארק. מזג האויר לטובתנו – 18 מעלות ומתחילים לעלות. הדרך מדהימה

עוצרים בתצפית הראשונה וזוכים לראות את העיר covilha מונחת למרגלותינו. ניתן לראות כמה העיר גדולה ומשתרעת על פני המדרון כולו. עיר הררי. שמהווה שער כניסה מרכזי ל-Serra de estrela.

לפני שיוצאים לדרך עוברים ב-tourist information לקבל מפה ומידע איך לנסוע ומה לראות. מקבלים מפה המתחילה בעיר Covilha, כביש העולה מהעיר להרים למספר תחנות בדרך. כולם עושים אותה הדרך, עוצרים באותן התחנות ומשמיעים אותן קריאות התפעלות. וכך יצאנו לדרך בכביש צר ומתפתל, שני מסלולים בלבד – המהירות הממוצעת 45 ק"מ והנכסים מאוד זהירים . ממשיכים לעמק הדובים. דובים לא תמצאו כאן אבל דולמנים ענקיים המזכירים דובים – יש ויש.

הדולמנים מלווים אותנו לכל אורך פורטוגל. מדובר בהתפרצויות לבה/מגמה שפרצו בעקבות תזוזת לוחות טקטוניים של כדור הארץ. לאחר ההתפרצות הלבה קפאה ונוצרו סלעים ענקיים בצורות שונות ומדהימות. וכך הגענו לעמק הדובים. כל מטייל בונה מגדל קטן ומשאיר את חותמו וכך עשינו גם אנחנו.

בסביבה מפוזרים מלא דולמנים מיוחדים ובכלל השמורה כולה מלאה בהם.

וכבר אנחנו בשיירה של 4-5 מכוניות הנוגעות במעלה ההר. התחנה הבאה בדרכנו – סכר ענק העונה לשם Piornos. אחד הסכרים הגדולים באזור השמורה וגם הוא נשמר על ידי הדולמנים.

דולמנים מיוחדים וגבוהים.

הדרך ארוכה ומתפתלת ועולה בהתמדה וכבר הגענו ל-1700 מטר. והנה הגענו לחלקו הדרומי של עמק הקרחונים. טרם מאתנו לדרך נאמר לנו שהשם נשאר – הקרחונים כבר מזמן אינם. מדובר בקניון עמוק מאוד , זרוע בסלעים לבה ובקצה קיימת התיישבות קטנה של 4 בתים בלבד.

בהמשך הכביש בצד שמאל מופיע לפתע אגם קטן וכחול. כולנו עוצרים בתצפית כדי לראות את אגם Covao. קסם של מקום.

עולים לגובה 1900 מטר ומצד ימין הפתעה מדהימה. תבליט סלע ענק בין עמודי דולמנים מרהיבים. התבליט מנציח את פטרון הרועים Nossa senhora da boa Estrela. אז מאיפה נחת עלינו היופי המדהים הזה? הסיפור הוא על כומר קתולי בשם האב אנטוניו דוארטה אשר שם ליבו לכך שמאות אנשים נוסעים לטייל בהר הגבוה. בא לו הרעיון לפסל את הפסל מול ההר הגבוה כדי לתת את הכבוד שיראה על ידי התיירים. וכמובן שנוצר פסטיבל סביב הפסל המתקיים מדי שנה ביום ראשון השני של חודש אוגוסט. וכמובן שמסופרת גם אגדה רומנטית העוסקת בפסל זה על רועה צאן שהתאהב בכוכבית בשמיים והשאר תקראו באינטרנט….

המיקום שנבחר מאוד מיוחד, צוקי גרניט עומדים וסלעים מיוחדים בין נחל הזורם למרגלות התבליט.

ואחרי שהתפעלנו וירדנו לעמק וטיפסנו במדרגות כדי לראות את הפלא מקרוב – המשכנו לעבר הפסגה. וזו אכן פסגה מרשימה. קודם רואים את השלט המבשר שהגעת ל- Torre. אחר כך מופיע המגדל ואז רואים את שני בלוני החיזוי. שניהם במצב גרוע וכנראה כבר לא מתפקדים. עשרות מכוניות, עשרות אופנוענים וכולם מסתובבים המומים.

ושם, במרכז הכיכר, ניצב הצלב הגדול סביבו נאספים כל האופנוענים ואילו כולם רוצים להצטלם. למה? אין לי מושג אבל גם אנחנו הצלחנו איתו.

התחושה היא שאתה על גג העולם. רואים למרחקים – שדות של סלעים, אנשים משוטטים וכולם נרגשים. וכמיטב המסורת – בונים מגדלים וגם אנחנו לאחר מנוחה קצרה תרמנו את חלקינו.

היתה התרגשות גדולה, היה כף גדול. סיירנו במרכז המסחרי שאפשר לקנות בו הכל – גרבי צמר וכפפות סקי, גבינות מצויינות של השמורה ונקניקים משובחים ועוד המון דברים. שתינו קפה טוב ויצאנו לדרך. הדרך חזרה כבר קצת יותר מוכרת ופחות מאיימת. עצירה נוספת עשינו במקום מאוד מומלץ של בריכות ועצים, נחל זורם ושולחנות פיקניקים. חשוב נחתנו אכזבה. העצים יפים וגבוהים וירוקים, בעיקר ערמונים, סביב השולחנות מלא אנשים אבל הנחל….. כמעט ויבש והבריכות לא קיימות. covao D'Ametade – כך קוראים למקום היפה הזה.

טיול קצר ביער ובין סלעי הנחל וחוזרים לרכב. השאלה איך חוזרים? הדרך היפה היא דרך עמק הקרחונים אבל שם הכביש חסום בגלל השריפה. התלבטות קצרה – ואז חולפות על פנינו מספר מכוניות ישר דרך הכביש החסום. החלטנו – נוסעים משם אבל בזהירות.

הכביש צר מאוד. מסלול וחצי. השריפה בשנה שעברה כילתה 70.000 דונם של יערות והעצים קורסים. אבנים מדרדרות. טוב, לא להיות דרמטיים. אנשי השמורה התקינו רשתות סביב כל המדרון השרוף שמונע את כל המצויים לעיל, ובכל זאת…

רצינו לנסוע דווקא משם כי עמק הקרחונים מפורסם המפלים שבו, בבריכות הקטנות ובנחלים. אז הגענו למפל הראשון Ponte Paulo Luis Martins. מי שתייה נהדרים. טעימים וצוננים. בתמונה המפל נראה שופע והמציאות מעט שונה,

הבנו שזו המציאות. אחרי חמש שנות בצורת הנהרות מעט יבשו. הבריכות נעלמו ונקווה שבשנים הבאות תהיינה טובות יותר וגשומות יותר. המשכנו בדרכנו לכפר היפה Montegoas.

כפר הררי טיפוסי הגולש מן המדרון אל הנחל. בתים לבנים , אויר צח ונחל החוצה את הכפר במרכזו. בכפר זה אין אזור הסטוריה. הוא שייך לשמורה וגאוות פרנסי הכפר היא על היותו כפר קיימות. חקלאי, נקי ויפה. סביב קצר בסמטאות וחזרנו לד Covila.

אזורים נרחבים מאד בפורטוגל נקראים שמורת טבע, דבר שלא תמיד מצדיק את עצמו. במקרה של שמורה זו הדבר מוצדק גם מוצדק. דבר נוסף, היות ולפורטוגל שטחי שמורות ענקיים, מוכרים ומתוירים הרבה יותר, כמו למשל אראבידה בדרום וסיירה דה אשטרלה בצפון, שמורה זו אולי, לא מקבלת את היחס הראוי לה. השמורה מתחילה באזור העיירה Vila Real וילה ריאל, עליה כתבנו. גודל השמורה 7220 דונם בלבד. הנקודה הגבוהה ביותר בשמורה היא בגובה 1339 מטר. האזור הוא אזור של גרניט, ומחשופי סלע רבים. לקבלת מושג על הגובה – תראו אותנו בנקודת התצפית.

השטח המיוער, ובאמת מדובר ביער – מכוסה באלונים וליבנים. הנהר שליווה אותנו לאורך השמורה היה Rio Olo. פעילות היסטורית גיאולוגית יצרה תופעות טבע מרהיבות בשטח,

שיסט (ציפחה) וגרניט הם הסלעים שמשמשים לבניית הבתים דבר היוצר תופעות יפות ומיוחדות. בשהותנו בעיירה וילה ריאל עשינו תוכניות רבות איך כמה ומתי לטייל בשמורה זו, ברכב וברגל, לצערינו, רמי חלה בקורונה, כך שרוב התוכניות נשארו על הנייר, ובכל זאת ניסינו לעשות מה שאפשר, בעיקר ברכב. עזבנו את וילה ריאל בדרכנו לעיירה Amarante חצינו את שמורת ALVAO וניצלנו את הזמן כדי לראות כמה שיותר כשהשיא צריך להיות אותו מפל מפורסם Figuas de Ermelo. . אי אפשר לספר על השמורה בלי התייחסות מיוחדת לכבישים. אולי עוד לפני כן, צריך לומר כי ככלל, הכבישים טובים מאד בפורטוגל, נכון, לעיתים צרים וללא שוליים אך בהחלט טובים וריקים ,לפחות בחודשים שלפני העונה עצמה.

בשמורה זו, הכבישים צרים במיוחד, עם המון סיבובים ועליות או ירידות לא קלות ופעמים רבות ללא מעקות, כך שצריך לנסוע בזהירות רבה. המקומיים מרשים לעצמם לינהוג יותר בחופשיות ואת התיירים מזהים לפי הנסיעה האיטית. המשכנו לטפס במעלה ההר , כאשר צדה את עינינו הבקתה של עמי ותמיד . משהו מהאגדות. כעין ביקתה ובית קפה. עצרנו, נכנסנו,….

הזמנו 2 כוסות אספרסו (בפורטוגל אם אתה מזמין קפה, משמעו אספרסו) וישבנו בחוץ. הגובה 1063 מטר, נעים מאד בחוץ. הביקתה (תמונה) היא ביקתת ציידים מדהימה וכל המקום, נקרא Cabana והוא מדהים ביופיו.

מכאן אנחנו עושים את דרכנו לעבר "ה – מפל" Fisgas de Ermelo

וזה המקום לספר סיפור. אין לנו ניסיון טוב עם סימוני השבילים בפורטוגל. במספר שבילים בהם הלכנו סימון השבילים לא היה כמו שצריך. אז הגענו למקום בו מתחיל מסלול ההליכה. היינו מספר זוגות. הסתכלנו על לוח המסלול , בדקנו, צילמנו. ליתר בטחון שאלנו זוג צעיר, שנראה מקומי מהיכן מתחיל השביל ויצאנו לדרך שאמורה להיות עד 1 ק"מ

. הם הולכים, אנחנו אחריהם, הולכים והולכים ופשוט לא מגיעים. הצעירים עוצרים ומתיישבים בצד הדרך ואנחנו מבינים ששוב …. בשלב מסוים הבנו שזה לא לעניין וחזרנו. חזרנו לנקודת המוצא – ועכשיו אנחנו כבר מספר לא מבוטל של מטיילים שמחפשים את המפל. ואז- מעשה ניסים, עלינו על מדף סלע ענק וראינו אותו !!!!! נגלה לעינינו במלוא תפארתו . למשמע צעקותינו כל השאר הצטרפו לחזות בפלא.

משם עלינו גבוה , גבוה לכפר Ermelo הידוע בעיקר ב"אגרני האבן" (תמונה) זהו מבנה לא גדול היושב על עמודי אבן, גרניט במקרה הזה, מאחסנים בו את הדגנים על מנת למנוע מעכברים לאכול את הגרעינים.

הכפר משתייך לכפרי הציפחה , בעלייה לכפר עוברים את הגשר הרומאי מעל נהר Olo. וכמובן שמקומה של הדרך הרומאית לא נפקד גם כאן. הדרך עולה לכפר והמדרכות כולן – אבני נחל עגולות וחלקלקות.

הכפר מנסה לשמר את המסורת העתיקה של בנייה באבני ציפחה, גגות ציפחה שחורים חקירות גרניט. ליד הבתים טרסות עם גפנים וירקות. ממוצע הגילאים מאוד גבוה – קיימת. הגירת צעירים לערים ורק המבוגרים נשארים במקום.

ממשיכים בדרכנו ומרחוק רואים גשר רומאי ממנו קופץ הנוער לנהר, אז מייד נוסעים לראות.

את נהר Cabril כבר פגשנו כמו את כל השאר, אך מכיוון שאנו נוסעים ימינה שמאלה ולכל הכיוונים אנחנו ממשיכים לפגוש אותם בדרכנו. כך גם את הגשרים שהרומאים השאירו לאורך ולרוחב המדינה ואת כל שאר הדרכים המיוחדות. כמויות המים שיש בפורטוגל מעוררות בנו קנאה. כל הצמחיה העשירה, הבריכות הטבעיות – יופי נפלא.

היום מגיע לסיומו ובצער רב כי לא הספקנו יותר משמורת טבע נהדרת זו, אנחנו עושים את דרכנו לתחנה הבאה והיא העיירה Amarante.

הגענו לוילה ריאל ביום חמישי בצהריים. הזמנו ABNB שלפי הפרסום באינטרנט מדובר היה בדירה מספיק גדולה להכיל 2 אנשים למשך שבוע. בפועל המציאות היתה שונה. חדר שינה שניתן לעלות למיטה רק מצד אחד, ארון ללא מדפים, ספה נפתחת שהכריות מחליקות ממנה ברגע שמתיישבים ומטבחון שרצוי לא לעמוד בו אם בן הזוג בדרכו למקלחת. אז כבר הבנתם שהמטבחון והפרוזדור למקלחת – חד הם. בקיצור, תהיו מאוד ספקנים לגבי תמונות שאתם רואים באינטרנט ובבוקינג. הייתרון הגדול של הדירה – לב העיר העתיקה ומעל מסעדה סופר טעימה וזולה.

אז הגענו לעיר התמקמנו ומייד יצאנו לחקור ולהכיר.

Vila Real – העיר ממוקמת על לשון יבשה הנכנסת לתוך מפגש הנהרות הגדולים – Rio Corgo והשני Rio Cargil. מדובר בגבעה המשתפלת לתוך הקניון העמוק שנוצר בין הנהרות. העיר עצמה החלה בתחתית הקניון ובמהלך השנים עלתה במעלה הגבעה.

כפי שניתן לראות בתמונות, הבתים הראשונים ממש על גדות הנהר ואז נבנו הטרסות לחקלאות. היום האזור הזה עובר פתוח מואץ על ידי הרשויות הופך להיות מקום תיירותי מדהים. בתוך הרובע הישן נשתלו עצים רבים ותוכננו מגרשי משחקים לילדים כולל מתקני ספורט. כאשר טיילנו באזור פגשנו שם כיתות המשחקות במגרשים ובמתקני הספורט.

העיר מלאה ריאות ירוקות – גנים פורחים ושפע צמחייה. הרחובות מעט תלולים והסמטאות והבתים מאוד מיוחדים.

כמו כל ערי פורטוגל – גם עיר זו מרובת כנסיות אך שתיים מתוכן הרשימו אותנו באופן מיוחד , כנסיית פדרו Sao de Pedro וכנסיות Capela de Nova.

כאשר הגענו לעיר התקיים פסטיבל הקדוש Pedro. חצי עיר היתה משותקת – הפסטיבל התקיים בכל הרובע העתיק והמוסיקה געשה וניגנה עד אמצע הלילה.

Capela Nova – כנסיה מרשימה עם איתורית בארוק מדהימים ואזוליאוש מצוייר ביד מהמאה ה-18.

וכמובן המוזיאון הארכיאולוגי – כניסה חינם עם אוסף המטבעות הרומיות הענק שנמצא כאן בחפירות. עם עתיקות מדהימות וממלאים ארכיאולוגיים המונגשים לקהל בצורה מדהימה. אל תתעלמו, לכו למוזיאון.

הציור שנמצא בשורה העליונה משמאל – אומנות רחוב ומצוייר על קיר המוזיאון.

חשוב – בכל פורטוגל קיימת הנגשה לנכים. לכל המדרכות, כניסות לבתים, מקומות ציבוריים – הכינו כניסות המיועדות לכיסאות גלגלים. אותי זה מאוד ריגש לראות התחשבות שכזו.

ארמון מתייאוס – Palacio De Mateus

נמצא ארבעה ק"מ מוילה ריאל. בכל מקום כתוב שאסור לפספס את המקום ואבן אנחנו מצטרפים לדעה זו. הביקור מתחלק ל-3 חלקים:הביקור בגנים חינם, ביקור בתוך הארמון בחצי מחיר וביקור מלא כולל הקפלה העתיקה במחיר מלא. 22 אירו לאדם. לקחנו את הסיור המלא ולא הצטערנו.

בכניסה לארמון מקבלת את פניך בריכה שנקראת – המראה ובה פסל הנימפה שנעשה על ידי חובה קוטיליירו.

גן הארמון – גנים בהשפעה צרפתית ומזכירים את גני ורסאי. לצערינו, הגנים לא מאוד מטופחים ויש הרבה עשביה בערוגות שכדאי היה לעקור.אבל – הכל יחד מרשים.

הארמון עצמו נבנה במחצית הראשונה של המאה ה-18. בנה אותו אדריכל איטלקי ידוע בשם ניקולאי נאסוני והוא נבנה בסגנון הבארוק. קשה לתאר את היופי של המקום. אחרי תמונות וכל אחד מוזמן להתרשם,

רוב הבית מעוטר ברהיטים מהודו , סין, אפריקה ועוד. חשוב לזכור שפורטוגל שלטה בארצות רבות ומהן לקחה את הטוב ביותר. התמונה האחרונה – שולחן עשוי שנהב מהודו. הכל מאוד מפואר. בחלק הימני של הארמון מתגוררת עדיין משפחת אלבוקרק שהיא בעלת הארמון.