חמישה וחצי חודשים חלפו ביעף. נותרו עוד שבועיים לבלות בליסבון, קניות אחרונות, מקומות שלא ראינו בביקורנו הקודם ולסיים בארוחה מפוארת לפני החזרה הביתה.

אבל…..האדם מתכנן ואלוהים צוחק

חזרנו לליסבון כאשר לפי התכנית המקורית היינו אמורים להיות כאן עוד שבועיים. ואז פרצה המלחמה – קשה להיות ישראלי בחו"ל כאשר המדינה בוערת, המשפחה מפונה והכל מתמוטט. ניסינו להקדים טיסה ולא הצלחנו. שבוע שוטטנו ברחובות – כמו זומבים, דבוקים לחדשות. ואז אל-על הודיעו שהתפנה מקום. חיוך של אושר …..

אז חוזרים….

היינו חמישה חודשים בפורטוגל. הכרנו טבע מדהים, הרים שגיאים, נהרות ענק ובעיקר אנשים חמים, סובלניים יודעים לשמוח.

היה זה אתגר אמיתי – החל משלב התכנון שארך כמעט חצי שנה ועד ההוצאה לפועל. אתגרנו את עצמנו בטרקים לא קלים, בפתירת בעיות תוך כדי תנועה ובעיקר למדנו להכיר איש את רעותו לפני ולפנים.

תודה שליוויתם אותנו , תודה על התגובות החמות – תם ולא נשלם.

מספר מילים של רמי – הכול התחיל מאותו עניין שלא יצאנו בצעירותנו לשנת חופש וגם מהעניין שרצינו להיות רק שנינו, אחראים לעצמנו בחוץ, מחוץ למסגרת הנוחה והטובה של קיבוץ וגם ההבנה שאם לא נצא עכשיו, כבר לא נצא למשהו דומה בגלל הגיל.

ההחלטה להיות חצי שנה בפורטוגל נפלה משום שהיינו כבר במדינה זו והאנשים, ההתנהלות והנופים מצאו חן בעינינו. טיול כזה של 6 חודשים הוא מורכב מאוד ודרש מאתנו עבודת הכנה מדוקדקת. בסיכומו היינו באמת כמעט רק בפורטוגל, למעט שלוש קפיצות לשכנה ממזרח.

בגדול החלפנו 5 רכבים, ישנו בעשרות מלונות ודומיהם שונים וגמענו עשרות אלפי קילומטרים, בלי להגזים. פגשנו את החברה המקומית על כל גווניה ונהנינו מאד. הכול פעל פחות או יותר על פי התוכנית עד השבת השחורה 7 לאוקטובר בה הכול השתנה. כבר היינו בליסבון, לקראת סוף המסע. מיידית ניסינו להקדים חזרה אך ללא תשובות. מידי יום התלבטות חדשה. ואז הגיע הטלפון מנציגת אל-על כי ניתן להקדים. קפצנו על המציאה וסגרנו עניין

. ולסיכום – זה היה מסע זוגי נפלא, מסע אתגרי ומהנה, מסע של החיים. אנחנו מאוד ממליצים לעשות זאת, כך או אחרת. ובתקווה לחזרה לשפיות ולימים נורמליים בישראל.

יש המון מה לכתוב על מדיירה וכל פעם שאנחנו מסיימים פרק – נזכרים בעוד המון דברים יפים ומדהימים שאפשר לכתוב עליהם הררי מילים. פרק זה יעסוק בשוק ובציורי הקירות.

Merkado Monicipal – השוק המקומי של פונשל. השוק פתוח כל יום משעה 0700 למעט ימי ראשון. שוק פירות, ירקות, מזכרות – שוק תיירותי

השוק מחולק לאגפים – אגף הפירות

אגף הירקות והפלפלים – עשרות זנים של פלפלים

אגף פרחים

הכניסה למבנה מכוסה באריחי אזוליאוש מהמאה ה-18 . המקום מיוחד במינו. מאות אנשים, קבוצות מאורגנות ובלגן אדיר.

הביקור בשוק מאוד חוויתי, אני מצאתי שם גואיבה אדומה שאני אישית מאוד אוהבת ופרי נוסף מעניין שיש שם נקרא בננה-אננס ומסתבר שהוא פרי של צמח בית שאנו מכירים בשם פילדנדרום. הטעם מאוד מוזר ומזכיר בננה מאוד בשלה. בארץ לא מצאתי אבל עכשיו אחפש.

ציורי רחוב ומדרכות

הסמטה הכי מיוחדת במדיירה נקראת סנטה קטרינה – ממוקמת ליד הרכבל והיא אי קולינרי עם עשרות מסעדות וציורי רחוב מדהימים. כדאי לטייל בסמטה זו החל מהשעה 18.00 – הריחות , הטעמים , המגוון האנושי ….

אלה מקצת הציורים המצויירים על קירות הסמטה ויש עוד רבים רבים. ואי אפשר שלא להתלהב ממדרכות האי – כל מדרכה מעוצבת בצורה שונה – ממש מלאכת מחשבת

ולסיום – טיול במדיירה דורש ממך להפעיל את כל החושים. חוש הראיה שחלילה לא תפספס את היופי העוטף אותך, את חוש הריח ועושר הריחות של הפרחים והמאכלים, ועוד ועוד. היינו במדיירה 10 ימים – לדעתי , שבוע בהחלט מספיק.

סעו ותיהנו

האי מדירה מעבר לזה שכולו ירוק, יש בו מספר גנים שכדאי בהחלט לבקר בהם. כמובן לעוסקים בתחום, אך גם לכאלה שאוהבים גנים. רואים שבכל גן מושעת מחשבה רבה בעיצוב, בהתאמת הזנים, בהנגשת המקום לנכים ובפירוט שם הצמח ומשפחתו .

בחרנו יום מתאים , בדקנו את ההמלצות ויצאנו לחפש ולהנות. היות ואנחנו לנים בעיר הבירה פונשל (Funchal) החלטנו להתמקד באזור הזה (החוף הדרומי) ולהתנייד בתחבורה ציבורית. יש לציין כי היה לנו רכב שכור מספר ימים והקדמנו את החזרתו בגלל בעיות חניה בפונשל.

Jardim de palheiro –

מדובר בגן פרטי עם עושר בוטני מדהים. בית המשפחה הפך למלון 5 כוכבים ואת הגן פתחו לציבור הרחב בתשלום כמובן. אחזקת הגן נעשית על ידי 10 גננים וניכרת השקעת אנשי המקצוע. בגן אוסף קמליות מדהים. הקמליות בשיא פריחתן בין נובמבר לאפריל אבל זכינו לראות מספר שיחים פורחים. את הגן מקשטים פסלים, בריכות עם צמחי מים וכמובן צורות הנדסיות שונות המהירות את הגינות הקטנות

במרכז הגן , ליד אזור משטחי הגולף, נמצא בית הקפה. מקום מאד מיוחד, האווירה מיוחדת. הקפה והעוגות מצוינות.. גם זו המחזיקה את בית הקפה נחמדה ומיטיבה להסביר את שצריך. אנחנו ממליצים על גן זה, אם כי יש יפים יותר

Monte Palace Tropical Garden – ובקיצור, גני מונטה

– 70 קילומטרים רבועים של גן. עם אוסף צמחים אקזוטיים מכל רחבי תבל. יחד עם ברווזים, ברבורים, טווסים ופלמינגו.

ברחבי הגן מפוזרים פסלים יפיפיים של אבן וברונזה.

חלק גדול מהגן מכיל מוטיבים מהמזרח הרחוק ובעיקר מסין. פגודות, פעמונים, פסלים ועוד

הכניסה לגן עוברת דרך אולם המציג את תרבות הפיסול באפריקה. עשרות פסלים מזימבאבואה שחלקם מפוזרים בגן.

הגן מכיל צמחים רבים ומגוונים. שיחים פורחים, עצים ירוקי עד והרבה מקומות ישיבה נעימים.

ניתן להגיע לגן ע"י ה-טלפריק (רכבל) ולרדת באמצעות ריקשות מיוחדות אותן דוחפים או מושכים חברה מקצוענים.

כמובן אפשר להגיע ברגל (קורע את הרגלים, בעיקר בירידה). , לשם ובחזרה או בתחבורה ציבורית. לדעתנו אסור לפספס גן זה. זהו בהחלט מקום נהדר לבילוי ביום חם. ממש להנות צריך 3 שעות עד חצי יום

Jardim Botanico – הגן הבוטני – זהו למעשה הגן המדובר ביותר בפונשל.

אל הגן מגיעים באמצעות הרכבל. נסיעה של 15 דקות לגובה רב. הנוף הנשקף מלמעלה מרהיב. מאוד ממליצים – מחיר לא זול 12.5 אירו, אל תתקמצנו.

הרעיון מהמאה ה-17 הביצוע במאה ה-20. מגוון רחב של מיני עצים, שיחים וצמחי נוי, סחלבים, מדשאות תצפיות נוף ועוד… מעל 2000 צמחים מכל העולם. הגן בנוי לפי זני הצמחים ומאפיינים דומים. ניתן לרכוש מפה בכניסה ולהנות מהמגוון הרחב של הצמחים. הצמחים כולם עם שלט המתאר את מוצאם ופרטים נוספים.

. מצאנו בגן גם עץ מקדמיה, תפוחים, אפרסקים, אפרסמון, קיווי ועוד. והיום עצי פרי שלא הצלחנו לזהות.

כמו בכל מדיירה – גם כאן חלק מהגן מעוצב בצורות הנדסיות שובות עין.

בימים כתיקונם ניתן להגיע לגן עם הרכבל אבל לצערנו הפעם היה מקולקל. עלינו בתחבורה ציבורית. הגן הוא גדול ויפה, למתעניינים – ייקח לפחות 3 שעות . אחרים – קצת פחות.

מאוד ממליצים !!!!

למדיירה באים כדי ליהנות מהחיים. חלק מהתיירים גרים במלונות הפאר , יורדים יום יום לבריכות או לאוקיינוס ובערב יוצאים לקניות ומסעדות. אחרים – בעיקר הסקנדינבים, באים לטייל בשבילי ההליכה הרבים שבאי או לרכב על אופניים בהרים המטורפים ואחרים – מטיילים עם רכב ברחבי האי. אני מודה שלא באמת ידענו לקראת מה אנחנו באים. מדיירה נתפסה בעינינו כאי מישורי ונחמד. אז זהו – זה יפה ונחמד אבל הוא אי הררי, כולו רכסי הרים מטורפים בגבהים מטורפים ועל כך נספר בפרק המוקדש לטרק שעשינו לפסגת ההר הגבוה באי,

הפרק הזה מוקדש לסיור הממונע שלנו ברחבי האי ונתחיל בעיירה SANTANA.

עיירה בחוף הצפוני של מדיירה. העיירה משמרת את המורשת התרבותית ואת אורח החיים של פעם. לא באמת, הבתים המשולשים של העיר הפכו להיות "אייקונים" ידועים בעולם בגלל סגנון הבניה המיוחד וגגות הקש. במשך שנים רבות היתה העיירה מבודדת משאר חלקי האי וקשה היה להגיע אליה. הבידוד שימר את המורשת התרבותית, את הבנייה המיוחדת ואת האופי של המקום. היום נשמרת המורשת לטובת התיירות, הבתים המשולשים הפכו לחנויות והתושבים גרים בבתים מודרניים.

ומסנטנה ממשיכים ל-MIRADOURO DO GUINDASTE. עולים לפסגות ההרים כדי להשקיף לאוקיינוס למטה. הפעם נקודת התצפית בעלת רצפת זכוכית מה שגורם לקצת פרפרים בבטן.

ומשם מדלגים לתצפית אחרת – ARCO SAO JORGE

ובתחתית ההר אנחנו מגיעים לגשר שנקרא BALCOAS VEIWPOINT עם נחל קטן ויפה.

עצרנו לשתות קפה על אם הדרך , כביש צר ומתפתל מלא בהמוני תיירים ולשאלתינו – סיפרו לנו שאם נעלה במעלה ההר נגיע למסלול Lavada – תעלת השקיה בתוך היער.

טיפסנו במעלה ההר והלכנו לאורך ה-lavadas ואז הגענו לתצפית בשם flor de selva . התצפית משקיפה על רכסי ההרים , נוף אופייני לאי מדיירה וכל רכס יפה מקודמו.

ולאורך הדרך פגשנו פרחים מיוחדים, ציפורים, פרפרים ולטאות ירוקות זוהרות. בחרנו לצלם את ציפור הבר שבאה לאכול מידי המטיילים נותנת בהם אמון מלא…

הכבישים במדיירה מאוד צרים וללא שוליים. לנהוג בהם זו חוויה – סיבובים חדים, עליות בזוויות משונות ונהגים אדיבים. תושבי המקום מאוד סבלניים ומקבלים בהבנה את הנהיגה האיטית והמפוחדת של התיירים. את היום המיוחד הזה סיימנו בתצפית, מבין הגבוהות במדיירה. – Eira do serra. מתצפית זו מביטים למטה לעמק הנזירות Valley of Nuns.

Curral de Freiras – עמק הנזירות. ההסטוריה לימדה את תושבי מדיירה שהאויב הגדול ביותר שלהם היו שודדי הים שפעלו באזור. מקום המקלט שנבחר על ידי הנזירות המקומיות עבורן ועבור אוצרות הכנסיה היה עמק המכונה היום עמק הנזירות. מדובר בעמק שכמעט ואינו נגיש. ממוקם במרכז האי והגישה היחידה אליו, גם היום , היא דרך מנהרה החוצה את אחד ההרים. הכפר מבודד וסיור בו זו ממש חזרה במנהרות הזמן. מומלץ.

חזרנו למלון ומחר נשתף אתכם בשוק המקומי ובציורי הרחוב המדהימים של מדיירה.

הגענו לאי מדירה אחרי שהיינו באיים האזוריים או יותר נכון בשניים מהם. האי הגדול סאו מיגל (Sao Miguel) וקטן יותר האי פיקו (Pico). הגענו למדירה עם ציפיות רבות מאד בעיקר בעקבות פרסומים שונים ודברים הכתובים בתקשורת. גילינו כי האי מדירה הוא אי הררי ברובו ובו הרים גבוהים עד 2000 מטר מעל פני הים. עוד גילינו כי רוב התיירים מגיעים לנפוש באחד מבתי המלון הגדולים אך יש חלק ניכר המגיע כדי לטייל טיולים רגליים כאלה ואחרים באי. כמובן יש דברים נוספים לעשות כמו סיורים בכלי רכב שונים, שייט ועוד… היות וכך החלטנו לעשות שני סוגי טיולים. 1. טיולי לבדות (Levadas)

2. לעשות את המסלול מספר אחד באי.

טיול לבדות –

לבדה היא מערכת הובלת מים על פי כוח הכבידה, כלומר בונים את תעלת המים בשיפוע וכך זורמים המים. באי מדירה כ-800 ק"מ כאלה. מים אלה שימשו בעבר לחקלאות אך היום משמשים גם להובלת מי שתיה ועוד … בעבר היו פשוט תעלות שנחפרו באדמה ועם הזמן ניבנו בבטון בסיוע הממשלה והיא אחראית על תחזוקתם. כיום, סיורים רבים של תיירים נעשים לאורך השבילים ההולכים בסמוך לתעלות המים. גם אנחנו בחרנו להתנסות בטיול שכזה ובחרנו משהו ממש קליל.

פגשים, קבוצה מקרית של 15 תיירים והולכים בהליכה מאד מתונה לאורך הלבדה תוך שמיעת הסברים מהמדריך לגבי נושאים שונים בדרך. רוב המסלול מתנהל בתוך היער. אוירה טובה.

היה לנו מדריך מצוין וההליכה הייתה נהדרת. באמצע יש הפסקה בבית קפה, שותים משהו קר וממשיכים. חשוב לציין כי טיול כזה עם הדרכה נותן לך בנוסף על ההסברים גם הסעה לנקודת ההתחלה ואיסוף בסופה. הלכנו כ-5 ק"מ, ממש נהנינו. לבדות כאלה יש כמעט בכל מספר ק"מ שתבחרו.

בקיצור – מומלץ בהחלט. המאמץ לפחות בלבדות הקצרות אינו רב.

המסלול השני שבחרנו , היה מסלול אתגרי ונחשב לקשה ביותר.

האמת היא שלא היינו בטוחים שנצא. התעניינו מימין ומשמאל, כל מי ששאלנו אותו אמר שזה מסלול קשה מאוד פיסית והגיל…. עשינו הכנה פיזית ונפשית והחלטנו לצאת. אם כולם מזהירים אז אנחנו – יוצאים. נרשמנו באינטרנט, שילמנו ובשבת בשעה 8:00 בבוקר (שזה מוקדם מאד בפורטוגל) התייצבנו בנקודת האיסוף. נוסעים כמחצית השעה לנקודת ההתחלה, מתחלקים לשתי קבוצות, לכל קבוצה מדריך ויוצאים לדרך. החלטנו להצטלם לפני – כאשר אנחנו רעננים ולנסות להצטלם אחרי אם יעמוד לנו כוחינו.

כמה מילים לתיאור המסלול – "זהו הטיול המפורסם ביותר באי מדירה בפורטוגל. מסלול המנהרה הזה מוביל את המטיילים בשבילים צרים, במעלה ובמורד גרמי מדרגות מאיימים, ודרך מנהרות חשוכות. זהו מבחן סיבולת עתיר אדרנלין עם עליות תלולות". ובכל זאת החלטנו לצאת. בנקודת ההתחלה קבלנו מקלות הליכה מעץ ויצאנו לדרך, גם כאן כ-15 משתתפים בגילאים שונים ומארצות שונות.

המסלול הוא מעבר בין שתי פסגות הרים גבוהות, הגבוהה ביותר באי בגובה 1862 מטר והשנייה בגובה 1818 מטר. הנופים עוצרי נשימה ממש. אורך המסלול כולו כ-12 ק"מ. ההתחלה לא נוראית, עליות ממש לא קלות אך עדיין סבירות

. ואז מגיעים למדרגות שלא נגמרות, מדרגות ברזל שתלילותן איומה , סה"כ 500 מדרגות ואתה מתחיל להרגיש את הרגליים שלך ובעיקר הברכיים שאינן מרוצות כל כך.

המדרגות האלה בהחלט לא קלות לטיפוס ועוד אחריהן עליה אדירה. ובדרך חוצים את ההרים בשלוש מנהרות חשוכות ומטפטפות מים.

אחרי המנהרה השלישית, כאשר כולם כבר נוטפים זיעה ודי עייפים – עושים הפסקה. המדריך מחייב את כולם לשתות מים ואם אפשר לאכול כדי לצבור אנרגיה להמשך הדרך. הרגליים כבר מודיעות על קיומן והברכיים – חורקות….

ממשיכים בדרכנו. יהודית כבר קצת צולעת ומתלוננת על הברך השמאלית . מחליטים לא לוותר. אין עוד הרבה. מבטיחים לנו שבקצה הדרך ממתין לנו מבנה שהוא גם בית קפה. ניתן לקבל בו שתייה קלה קרה וקפה עם עוגה לא חינם חלילה – …..לא נשאר הרבה – רק 3.9 ק"מ

מגיעים לבית הקפה והמדריך אומר – הפסגה במרחק 500 מטר מכם. נוחו קצת ותמשיכו. מקבלים שעה הפסקה לעליה נוספת לפסגה, הליכה קשה של כ-20 דקות למעלה וכ-20 למטה, שוב התלבטות ואז בכוחות אחרונים התחלנו לטפס,. 300 מטר לפני הסוף ויתרנו – וירדנו לנוח מעט. לא ויתר ו על הצילום – 300 מטר לפני הסוף….

קצת עייפים, מרוטים – אבל מחייכים. עשינו זאת. הצטרפנו לקבוצה בשעה שנקבעה להליכה של עוד 3 ק"מ עד לרכבים , יהודית עם תחבושת אלסטית ואני עם מצב רוח טוב. אמנם המסלול היה קשה אבל עמדנו בו.

ולסיכום. המסלול אכן מאתגר מאוד אך שווה. לא חזרנו עייפים במיוחד וגם מערכת הלב ראות עבדה בסדר. אך, אבוי לרגליים ובעיקר לברכיים. הגענו לעיר בחזרה, אכלנו משהו ונכנסנו לאמבטיה חמה לשחרר את השרירים הדואבים. לקח להם יומיים לחזור לתפקוד תקין.

מסלול מומלץ מאד. הנופים מדהימים. אם אתם מגיעים לאי מדירה רוצים לאתגר את עצמכם – צאו למסלול PR1.

בארכיפלג זה 9 איים געשיים: סאו מיגל (הגדול ביותר) , סנטה מריה, פלורס, קורבו, פיקו (בו נמצא הר הגעש פיקו שגבהו 2351 מטר שהוא הנקודה הגבוהה ביותר בפורטוגל) , טרסיירה, סאו ג'ורג', פאיאל, גרסיוזה, . האיים נמצאים באוקיינוס האטלנטי 1500 ק"מ מליסבון ושייכים לפורטוגל. באיים אקלים מתון. הכלכלה מבוססת בעיקר על חקלאות, פירות, בננה ואננס, טבק ויין, כמו כן דגים ומוצרים שונים המיוצרים מחלב פרות ובשנים האחרונות, כמובן תיירות ענפה. מקור השם אזורס (Acores) הוא במילה נץ, ציפור שהייתה נפוצה באזור. האיים התגלו בשנת 1427 ע"י הצוות של אנריקה הספן.האיים נוצרו בפעילות געשית שהתרחשה לפני כ-8 מליון שנים.

במלחמת יום כיפור אפשרה פורטוגל למטוסי חיל האויר האמריקני שהפעילו את הרכבת האווירית לישראל להשתמש באיים האזוריים.

פסק כשתכננו את הטיול לפורטוגל, החלטנו לא לוותר על האיים האזוריים לקראת סוף הטיול ולפני שהותנו בליסבון. וכך טסנו מליסבון לאי סאו מיגל, משם לאי פיקו (30-40 דקות טיסה) וחזרה לאי סאו מיגל להמשך הטיול. ניתן לעבור במעבורת מהאי פיקו לאי הקרוב אליו פייאל, בכל מקום הזמנו מראש מלונות ורכבים שכורים. וזה הזמן לעבור לספר ביתר פירוט על האיים האזוריים.

הטיול באיים האזוריים התחיל בעיר הבירה של האזוריים פונטה דלגדה באי סאו מיגל.

המלון שלנו היה ממש בלב העיר כך שמיד כשיוצאים אתה בלב הפעילות וזה נהדר. דבר ראשון ששמים אליו לב הוא המדרכות והכיכרות, כולן מרוצפות בשחור לבן וכל מדרכה או כיכר, בעיצוב שונה. קשה לא להתרשם מהדיוק בעיצוב.

אחד הדברים הראשונים שרואים הוא הכנסיה במרכז ושערי העיר. שערי העיר נמצאים היום במרכז הכיכר הגדולה הצופה אל הים – בעבר , כאשר נבנו הם היו שער הכניסה לעיר. הים הגיע עד אליהם. שימו לב להבדל – בתמונה אחת שערי העיר כפי שהיו כאשר נבנו ובשנייה – השערים היום.

הכנסייה יפה מאד, בפנים ובחוץ ובמיוחד בשעות הערב כאשר מתחיל להחשיך והכנסיה מוארת.

ביום שהגענו יצאנו להסתובב, מה שנקרא היכרות ראשונית עם העיר. נהג המונית המליץ ללכת למגדל העיר או כפי שהוא מוכר – ה Torre .מטפסים עד למעלה על מנת לראות את העיר מלמעלה. באותם ימים לא ריחמו על האנשים – מדרגות תלולות בגבהים שונים, עולים בספירלה ומגיעים ללא נשימה למרפסת העליונה.

מול המגדל מוצב מגדל השעון. מגדל השעון צמוד לכנסיית Matriz . בזמנו היה זה השעון היחיד בעיר ועל פיו התנהלו חיי העיר.

מכאן בדרך לבית הכנסת היהודי. לפורטוגל רומן ארוך עם העם היהודי. לטוב ולרע. ברוב המקומות שבהם היו קהילות גדולות של יהודים כמעט ואין אזכור לכך בעיר עצמה. הופתענו לגלות דווקא בעיר פונטה דלגדו -שימור מדהים של בית הכנסת. המקום משמש המוזיאון ובשעת הצורך גם כבית כנסת למרות שלא נשארו יהודים באי.

שייט לוויתנים – עוד מהארץ הזמנו שייט כדי לראות דולפינים ולוויתנים באוקיינוס האטלנטי. עולים על סירת קטמרן גדולה כ-50 אנשים ומפליגים לתוך האוקיינוס כדי לצפות בדולפינים ולוויתנים. השיטה היא להפליג ממש רחוק.הצוות רואה איפה יש ספינות אחרות ומבין שכנראה לשם צריך לשוט. מגיעים ופתאום צצים להם שני לוויתנים אדירים. ההתרגשות רבה מאד. הלוויתנים לא מאד קרובים אלינו כך שכמעט לא ניתן לצלם וממשיכים לכיוון אחר בו צפויים לראות דולפינים. פתאום להקה ענקית של 10-15 פרטים ממש משחקים סביב לקטמרן כאילו מבינים שלשם כך אנחנו שם. זה היה מופע פשוט מדהים. ההתרגשות רבה אך צריך לחזור, אחרי 3 שעות ובמהירות רבה הסקיפר משיט את הספינה בחזרה לנמל.

אנחנו חובבי גנים. ובפורטוגל יש המון גנים. אם לגן צמוד מרכז הקניות הגדול בפונטה דלגדה אז זה ודאי טוב. מבקרים במרכז שנקרא אטלנטיקו, איך לא ? המרכז מדהים. הסתובבנו, אכלנו פסטה מצויינת והמשכנו בדרכנו לגן של Antonio Borges. הגן הוא אוסף בוטני מהמם. אדריכל הגן עשה עבודה מצויינת. מקומות למשחקי ילדים, דשאים, פינות רומנטיות ובית קפה קטן וגם חתן וכלה פגשנו בדרכנו….

מכאן למבצר העיר שהוא גם אכסניה למוזאון הצבא ובכניסה, השומר הוא חייל במדים. המבצר מעניין כך גם המוזאון הצבאי. באחד החלונות נמצא גם תת מקלע עוזי משלנו. תפקיד המבצר היה להגן על האי מפני פולשים , בעיקר הצבא הצרפתי.

סיור באי סאו מיגל – יוצאים לסיור של יום שלם הכולל ארוחת צהרים. ברכב עם מדריך שהוא גם הנהג. ברכב, 2 אמריקאיות, 4 איטלקים, 2 ישראלים (אנחנו) והמדריך. האי הוא ממש גן עדן, כולו ירוק וצומח לאן שלא מביטים. בצידי כל הכבישים צמחיה (בעיקר הידרג'ניאה הורטנסיה בשיא פריחתן בצבעים ורוד, כחול, סגול ולבן נאמר לנו שהיא הובאה לכאן כמו צמחים רבים אחרים, חלקם פולשים שמצאו פה קרקע ואקלים שהתאימו להם ומילאו את האי.

האי מדהים ביופיו. וזה לא רק הצמחייה. החוף כולו בזלת שחורה היוצרת ניגוד מדהים של צבעים בין השחור הבוהק לצבע המים והגלים השוצפים.

באי סאו מיגל מספר אגמים שהתצפית עליהם מלמעלה היא מדהימה, כאשר המים נראים כחולים או לעיתים ירוקים ולעיתים האגם פשוט נעלם בגלל ערפל כבד שירד.

צריך כאן להוסיף מילה על מזג האוויר באיים. אם אתה שואל מקומי על מזג האוויר הוא יגיד לך שבכל יום ישנן 4 עונות. מזג האוויר לעיתים משתנה בדקות. יוצאים בבוקר בגשם ואחרי שעתיים שמש וחם. בכללי תמיד חם ולח גם אם יורד גשם. הסיור דרך אגב היה מעולה, המדריך היה מצוין, גם ההרכב האנושי וגם ארוחת הצהרים. (עוד מילה על הצימחיה בפורטוגל בכלל ובאיים האזוריים בפרט – יש הרגשה כי הכול גדל כאן בצורה מצוינת. ביבשה עצמה יש סוגים רבים של קרקעות. באיים זו קרקע שסלע האם של הוא בזלתי והכל גדל כאן נהדר. צמחים שאצלנו קשה מאוד לגדל, כמו קמליות, כאן הם ממש עצים).

מעבר לצמחיה יש כאן גייזרים ופומרולים הפולטים עשן וריחות לא ממש נעימים.

כאן יש סיפור קטן. בביקור בגייזרים אני רואה מרחוק שמכניסים שקי יוטה לבנים עם משהו בפנים לגייזר ואחר כך מוציאים. מסתבר כי אלה תירסים שאחר כך מוכרים אותם למאכל. ניסינו, התירס טעים וחם. אין טעמי לוואי

. באי סאו מיגל יש גם מעיינות מים חמים המוזרמים לבריכות. השתכשכנו באתר כזה. הסביבה מאוד יפה וירוקה ממש ג'ונגל ובלב הג'ונגל מספר בריכות חמות. כמובן של ויתרנו.

ואם נסכם את שהותנו באי סאו מיגל כשהלינה היא בעיר פונטה דלגדה – אנחנו היינו 6 ימים. נראה לי שזה פרק זמן צתאים למי שבאמת רוצה לחוות את האי המקסים הזה. לא לוותר על השייט שקיים גם באיים אחרים באזוריים ולא לוותר על סיור מודרך בקבוצה קטנה. אנחנו מאד אהבנו את העיר , את האי ואת שפע מפלי המים.

האי פיקו – Ilha Do Pico

הטיסה מהאי סאו מיגל לאי פיקו במטוס בוכנה אורכת כ- 40 דקות. הנחיתה עצמה באי פיקו מורידה לך מהחיים שנה שלימה. הטיסה עצמה נהדרת. בנחיתה המטוס מיטלטל בצורה קשה ואתה בכלל לא בטוח שתגיע לקרקע בחתיכה אחת. אנחנו כבר די מנוסים בטיול הזה בעניין אבל נחיתה כזו. הצצתי לצדדים וראיתי שהתיירים הנוצרים התחילו להתפלל. לא משנה, בסוף נחתנו. נקווה שההמראה מכאן תעבור בשלום ואיתה יתר ההמראות והנחיתות שעוד מחכות לנו בטיול הזה.

האי פיקו – במרכזו הר פיקו בגובה 2351 מטר שהוא הר געש פעיל.

התיישבות באי זה ראשונה הייתה בשנת 1460. באי התפתח גידול גפן יין מזן ורדלו Verdelho הגדל באי כבר מעל 200 שנה. פיקו הוא השני בגודלו באיים, אורכו 46 ק"מ ורוחבו המרבי 16ק"מ. התפרצות געשית אחרונה הייתה בשנת 1963. את האי פוקדות לעיתים רעידות אדמה שהאחרונה בהן הייתה בשנת 1998. עד סוף שנות ה-70 הפעילות הכלכלית העיקרית הייתה ציד ליוויתנים. היום – תיירות, בניית סירות וייצור יין.

תרבות היין באי פיקו – התרבות התפתחה מאז הגיעו המתיישבים הראשונים לאי. המבנה הגאומטרי של רשת הכרמים הקטנים מכסה רצועה של אדמה לאורך החוף. הגדרות בנויות מאבני בזלת על מנת להגן על הגפנים מפני רוחות וממליחות הים. העיבודים כולם נעשים עד היום הצורה ידנית. ( זן הענבים ורדלו – ענבים לבנים, משמשים לייצור יינות קינוח. פופולרי מאוד באי מדיירה. נותן יינות איכותיים מאוד).

לאחר התאוששות מהנחיתה ולקיחת הרכב השכור נסענו לחוויה הראשונה באי והיא סיור מודרך במשך 90 דקות במערת לבה. המערה נוצרה מפעילות געשית מדהימה. יוצאים לסיור 15 תיירים , הסיור עם מדריכה והוא באנגלית. מקבלים הסבר, קסדות פלסטיק ופנסים (אין צורך להביא פנסים). ונכנסים לעומק המערה. המערה טבעית לחלוטין. לא נגעו בכלום. צריך לבוא עם נעלים טובות שלא מחליקות כי הקרקע הבזלתית רטובה, כמו כן עם מעילים כי אמנם בחוץ 25 מעלות אך בפנים ממש קר. המערה יפה מאוד. אם מכבים את הפנסים, ועושים זאת כתרגיל בסיור, המערה חשוכה לחלוטין. ההסברים באנגלית מצוינת. מאוד מעניין.

למחרת אנחנו יוצאים עם הרכב לסיור מקיף באי. אלא מה אחרי שעתיים מתחיל גשם שירד ממש כל היום כך שלטייל ממש אי אפשר. בכל זאת אנחנו מחליטים לא לוותר ויוצאים להקפה של האי הלא גדול הזה במה שנקרא כביש הים, הכביש הקרוב לחוף.

לאי פיקו קוראים האי השחור בגלל הלבה השחורה. הבתים הבנויים מלבה שחורה, החוף מלא אבני לבה שחורות ודי שחור בנשמה מהצבע הזה.

מיד במקום הראשון אליו הגענו יוצאת אשה חביבה ושואלת אם נרצה להיכנס לביתה לקפה. שמחנו מאד. מתחילת הטיול, יותר מחמישה חודשים אנחנו מחכים שמישהו יזמין אותנו לקפה וזה לא קרה. והנה זה קורה. בית מקסים ביופיו – שחור כמובן….

. נכנסנו, קבלנו כוס קפה ועוגיות, היא סיפרה את סיפור חייה, והמשכנו בדרכנו.

כל קו החוף הוא געשי עם תצורות מדהימות שיצר זרם הלבה בדרכו מהרי הגעש לכיוון האוקיינוס.

צייד לוויתנים –

לוויתנים היו מקור ההכנסה העיקרי באיים האזוריים עד לא מזמן אל תוך המאה ה-20. רק בשנת 1982 האיחוד האירופי אסר צייד לוויתנים. ב-1986 עם הצטרפותה של פורטוגל לאיחוד האירופי פסק לחלוטין צייד הלוויתנים. היום נשאר העניין של שייט עם צפיה בלוויתנים באוקיינוס. כמו כן, באי פיקו ישנם מספר מוזאונים לעניין זה ומי שמתאים לו שיבקר. אנחנו היינו באחד מהם וברחנו מהר והמבין יבין. מוקרנים שם גם סרטים ישנים בהם ילדים מובילים בעגלות קוביות ענק של שומן לוויתני.

מפלים מדהימים בפיקו- כל גשמון קטן יוצר מפל, על אחת כמה וכמה כאשר היום כולו גשום והמים שוטפים את האי ואז נוצרים מפלים מדהימים

האי היה מפורסם במפיות הייחודיות שיצרו כאן. יצאנו לחפש את המפעל. יום גשום, עננים יורדים לבקר את האדמה ואנחנו מחפשים מפעל תחרה. איש לא ידע על מה אנחנו שואלים. ואז, פתאום קיבלנו הכוונה והגענו ל"מפעל". חדר קטן וצפוף ובו עובדות שתי נשים בגיל ה-3 . אחת עושה עבודות יד מעלי תירס והשנייה רוקמת התחרה. המחירים – בשמיים אבל לא יכולנו לצאת בידיים ריקות אז קנינו…..

איך נסכם את פיקו? תבואו רק בחודשים יוני-אוגוסט ואז תזכו להתרחץ בבריכה. הסיור במערות הלבה מעניין ומחכים, ההר ימשיך לחכות לנו יומיים בהחלט מספיקים.

קלדאש דה ריינה היא עיר במחוז אסטרמדורה. נמצאת צפונית לליסבון (שעה מליסבון) בעיר ישנם מעיינות חמים דבר שהשפיע על כל ההיסטוריה שלה. בשנת 1484 במהלך טיול בקלדאש דה ריינה , המלכה ד. ליאונור שהייתה מלכת פורטוגל בשנים 1458-1525 ואשתו של המלך ג'ואאו השני ראתה אנשים מתרחצים במים שנודף מהם ריח רע. המלכה שאלה אותם לפשר העניין ונענתה כי אלה מי מרפא. למלכה היה פצע שלא הגליד ולכן החליטה להתרחץ במים ואולי תירפא. היא רחצה במים האלה ונרפאה . בעצת המלכה הוחלט להקים במקום בית חולים תרמי. במהלך השנים הוגדל בית החולים ואז הוחלט להקים מבנה חדש ומפואר מגרניט אדומה. למרבה הצער, מעולם לא השתמשו במבנה זה. הוא שינה מהודו לתחנת משטרה, אח"כ בית כלא ובהמשך לבית ספר. היום הבניין נטוש ושיהיה הזמן ניכרות בו.

במוזיאון בית החולים הישן מוצגים מיטות , כסאות גלגלים ועוד מכשירים המאות הקודמות. במהלך המאה ה-19 חוותה העיירה את הפאר הגדול ביותר שלה תודות למעיינות המרפא.

שפע החימר באזור איפשר את התפתחות מפעלי הקרמיקה באזור. החל משנת 1884 הפך המקום למרכז ייצור הקרמיקה וזאת עד 1907. בעיקר פורסמו יצירותיו של רפאל בורדאלו פינהיירו (Rafael Bordallo Pinheiro) שחי במאה ה-19. ביקרנו בחנות המפעל וראינו שם מוצגים לא שגרתיים

ובמרכז המדרחוב נעשתה מחווה לאומן ולצייר – ילידי העיר. כולם מוזמנים להצטלם איתם. ואם העיר מפורסמת במפעלי הקרמיקה שלה איך מגייסים אותם לתיירות? בונים שביל תיירותי מפסלי קרמיקה הנקרא ROUTA DE CERAMICS. מדובר ב-32 פסלים שממש לא קל למצוא אותם. צריך להוריד אפליקציה מיוחדת חלקיות לטוב. הפסלים לא תמיד גלויים לעין, על קירות, ענפי עצים, על גג מסעדה וגם בתוך מזרקה…למי שמעוניין לעשות את המסלול – ניתן לקבל את המפה ב-tourist informatin לבקש routa bordalo pinheiro

עם הזמן שגשגו גם אומנויות נוספות בעיקר בתחום האמנותי. העיר מלאה מוזיאונים העוסקים בציור, פיסול ועוד, מוזיאונים פתוחים בתוך הגנים הציבוריים וגם במבנים היסטוריים ישנים. מה עושים בקלדאש דה ריינה ? הגענו בפעם הראשונה לעיר בשבת. נכנסנו לגן ענק ומיוחד ששמו גן דום קרלוש הראשון. בפארק ישנו אגם מלאכותי גדול ובו ברווזים וברבורים שהתרגלו לחברת בני האדם , נוי מטופח ופרחים נהדרים.

בגן גם אוסף יפיפה של פסלים רובם עוסקים בטבע, באהבה אנשים

ובקרבת מקום המוזיאון הפתוח לאמנות מודרנית. אפשר לטייל שעות וליהנות.

כמו כן המוני מגרשי משחקים לילדים ובית קפה גדול. בימי שבת, באופן קבוע יש שוק של אומנים שונים המוכרים בדוכנים קטנים תכשיטים, עבודות מלאכת יד, עוגות, ודברים נוספים. בגן עצמו גם שלושה מבנים שהיוו את בית החולים התרמי הישן. בגן גם נמצא מוזאון חוסה מאלוהה שהיה סגור כשהיינו. היות והיה יום שבת הגן היה מלא במשפחות עם ילדים שטיילו ובילו בגן הנהדר הזה. חניה – רוב החניות במרכז הן בתשלום. אם גם אתם כמוני ולא אוהבים לשלם סתם, התרחקו מעט ויש הרבה מגרשי חניה חינמיים. אנחנו חנינו בחניון הקונטיננט והיה מצוין).

השוק – קרוב מאד לגן בכיכר הרפובליקה מתקיים כל יום (זה קורה רק כאן) שוק פירות וירקות. בסופ"ש קצת עמוס, אך שווה

. ולסיכום – קלדאש דה ריינה מקום נעים מאד. הגן הוא כאילו המרכז ואליו תמיד חוזרים. בנוסף ישנו רחוב קמאוש הצמוד אליו ומדרחוב נחמד. לא חסרים בתי קפה ומסעדות … וגם שירותים. (שירותים – ברוב המדינה יש שירותים מתוחזקים ונקיים. בערים, אין שום בעיה להיכנס לשירותים בכל בית קפה ומסעדה גם אם אינכם שותים או אוכלים בהם). מבחינת הזמן. אם אתם מאד מתעניינים בקרמיקה המיוחדת הפורטוגלית (והשונה מאזור לאזור) וגם תבקרו במספר מוזאונים, יום שלם. אם קצת פחות ניתן להסתפק בחצי יום.

כבר בטיולנו הקודם בפורטוגל רצינו להפליג לאי ברלנגה אך מזג האויר לא איפשר זאת. היה כבר חורף ולא היה ניתן להפליג. הפעם אנחנו כחודש מוקדם יותר ואת הכרטיסים הזמנו מוקדם, בתקווה שיהיה מזג אויר מתאים. ההפלגות יוצאות לאי ברלנגה מהנמל של חצי האי פניש וסיירנו בעיירה פניש כשחזרנו מההפלגה אחר הצהרים.

פניש –

העיר נמצאת 100 ק"מ מצפון לליסבון ונבנתה בשנת 1864 על חצי אי סלעי שגילו הגיאולוגיה. העיר ידועה בחופים האיכותיים שלה וכמקום שמגיעים אליו גולשים מכל העולם – מדי שנה מתקיימת בה אליפות העולם בגלישה. העיר היתה יעד מרכזי לתקיפות של שודדי ים וכיבוש על ידי מעצמו. שונות וזו הסיבה שהמלך ז'ואאו השלישי הורה לבנות את המבצר של העיר נבנה בשנת 1557.

כלכלת האי מבוססת בעיקר על דייג אך גם על מגזר תעשייתי הכולל חקלאות, תיירות, ומרכזים מסחריים. כשאומרים פניש, הכוונה העיקרית היא הנמל ממנו יוצאות ההפלגות לאי ברלנגה. ואכן, כשהגענו לעיר, כך זה נראה. אך כשביררנו בטוריסט אינפורמיישן רואים שיש יותר מזה.

. 1. רצועת החוף – היקף חצי האי אינו גדול, סביב 8 ק"מ. אם זמנכם בידכם ניתן ללכת את ההיקף, אנחנו לא מציעים. כדאי לנסוע עם הרכב את כל היקף חצי האי כאשר מידי פעם לעצור לראות את תצורות הסלעים השונות והמדהימות ואת צוקי הסלע הנשברים לאוקיינוס האטלנטי.

כמובן לא להפסיד את Cabo Carvoeiro היא הנקודה היבשתית הכי מערבית של יבשת אירופה. שם גם נמצא המגדלור.

אנחנו הלכנו ברגל עד לנקודה זו וחזרה, זה הספיק לנו, השעה 18:30 והולכים לחפש מסעדה עם דגים טובים וטריים שפניש ידועה בהם. מסתבר שבפניש יש רחוב ארוך ויפה עם עשרות מסעדות. תבחרו לכם אחת לפי התפריט וקדימה. אנחנו אכלנו דגים, מרק מעולה וסלט והיה נפלא. יש הרבה מסעדות דגים בעיר אך ניתן למצוא גם מסעדה הודית, יפנית והמון קונדיטוריות.

2. בית ספר ומוזאון לרקמת תחרה – מסתבר שלרקום תחרה זו ממש אומנות, ולא פשוטה. מקור רקמת התחרה הוא כאשר הדייגים היו יוצאים לים ונשותיהן חיפשו תעסוקה. היום חזרה ההתעניינות בתחרה והוקם בית ספר עירוני המלמד רקמת תחרה ואף נפתח מוזאון.

3. כנסיות – יש שתי כנסיות מדהימות. אחת כנראה נסגרה לתמיד וזו כנסיית הרחמים. סיפרו לנו שנאלצו לסגור כנסיות בגלל גניבות של חפצי קודש. חבל. בכל זאת צילמנו בעיקר בגלל הערך ההסטורי.

והשנייה כנסיית Sao Pedro מאד יפה שיודעים דבר אומרים שהיא מאוד מזכירה את פנים הכנסיה שנסגרה.

מבחינת זמן, לפניש יום שלם, אם זה כולל הפלגה לאי ברלנגה וארוחת ערב טובה ולא כולל רחצה באחד החופים היפים.

האי ברלנגה – Berlangas Nature Reserve

קבוצת איים זו נמצאת כ-10 ק"מ מערבית לחצי האי פניש. מבין כל האיים, רק האי ברלנגה הוא אי מיושב וגם לא במשך כל השנה. . לאי היסטוריה של 1000 שנה לפני הספירה אך רק בשנת 1513 הקימו נזירים מסדר באי שיוכל לעזור לספינות טרופות. האי ננטש במאה ה-16. במאה ה-17 אחרי שיושב שנית סייע המבצר בהגנה על החוף. המבצר נמכר ליזם פרטי אשר פתח במקום הוסטל לצעירים.

המגדלור נבנה בשנת 1841.

אורך האי 1.5 ק"מ ורוחבו 0.8 ק"מ. האי הוא שמורת טבע ולכן מגבילים את מספר המבקרים כך שלא יעלה על 350 בו זמנית.

באי מספר מערות בולטות. האי ברלנגה הוא רמת גרניט ורודה עם צורות מעוגלות המסומן בקו חוף משונן מאד שבו בולטים כמה מפרצונים, מערות, קשתות ושבילים. באיים המוני שחפים ולטאות קטנות. ניתן להיכנס למערות בסירה קטנה ובאחרות מסתכלים מבחוץ – כאשר קו המים גבוה לא ניתן להיכנס למערות.

הגענו להפלגה כפי שהתבקשנו חצי שעה לפני יציאה. באופן מוזר, יש לשלם מס למדינה ועשינו זאת שם במקום, התור כבר היה ארוך ועלינו עם עוד כ-100 איש על ספינת קטמרן המפליגה לאי. זמן ההפלגה כ-30 דקות ובשעה 10:00 היה קצת קר למי מאתנו שהיה עם בגדים קצרים. מגיעים, יוצאים לטייל באי. אחרי כשעה יוצאים בסירות קטנות לראות את המערות, שוב מטיילים קצת באי ויוצאים בשייט עם הספינה הגדולה בחזרה לעיירה פניש. ואם לסכם – כדאי ושווה בהחלט להפליג ולטייל באי ברלנגה. לנו יצא קצת לא מוצלח. כשהגענו לאי נמסר לנו כרטיס עם שעת יציאת הסירה לשייט המערות. השייט הזה חתך לנו את הזמן על האי ל-2 ולא איפשר לנו לראות את האי בניחותא. אני לא יודע מה הפתרון אך אם זה חייב להיות כך, שווה אולי לוותר על הסיור בסירות ולטייל יותר בניחותא באי. אל תשכחו בגד חם להפלגה. ולסיכום – מומלץ

חצי האי בליאל – Baleal Islans

הגענו לכאן במקרה כאשר פספסנו את הכניסה לעיירה פניש. מי שמע על חצי האי הזה ? חצי אי קטן שהיה בעבר אי. ממש באזור פיניש. השם מגיע מאזור שבעבר היה בו דייג לוויתנים וטונה. חצי אי קטנציק זה משמש לתיירות ובעיקר לגלישה.

לחצי האי כביש גישה יחיד בעל מסלול אחד עם רמזור שמכוון אם יוצאים או נכנסים. באי ברים ומסעדות ונעים לשבת בהם ולצפות על הקבוצות הרבות הלומדות ומתרגלות שוב ושוב גלישה. לאי חלק ראשון מיושב ומלא במגורים לתיירים, ברים ובתי קפה והחלק השני אינו מיושב, בחלקו ניתן לטייל.

ולסיכום – אם אוהבי גלישה אתם, ודאי שמעתם על בליאל. אם סתם חובבי ים, אל תוותרו. אנחנו לא זה ולא זה אך המקום שבה את ליבנו ולו רק בגלל בית הקפה היושב על שפת המצוק ומשקיף על רצועת החוף המדהימה. המראות נהדרים, הקפה מצוין. אז קדימה.

אובידוש – עיירה בפורטוגל הממוקמת על גבעה ומוקפת במלואה בחומה עתיקה. מוכרזת כאתר לאומי של פורטוגל וכן ע"י ארגון אונסקו. נמצאת 87 ק"מ צפונית לליסבון. הקימו את העיר הפניקים ( 1200-550 לפני הספירה). בשנת 1148 שוב השתלטו הפורטוגלים על העיר. אובידוש היא עיר מיוחדת במינה.

הטירה שמורה היטב וכמו תמיד – נמכרה לרשת מלונות שהקימה בה מלון חמישה כוכבים. אז נשאר לטייל על חומות העיר ולטפס אל המגדלים. יש להיזהר בהליכה – מדובר החומות גבוהות מאוד ואין מעקות בטיחות, הרבה מדרגות מתקופת קדומות ולכן אינן בטיחותיות – גבהים שונים וסכנת החלקה. אבל , ברור שאסור לוותר על ההליכה – רק תשימו לב !!!!

הטירה/מבצר נראים נהדר ולהוכחה מספר תמונות שצולמו

בכניסה לעיר העתיקה מקבלים את פניך שני דברים – חייל טמפלרי וכלוב העונשין. תסתכלו היטב מה נמצא בכלוב ותבינו מה קרה לאדם שהוענש וכמובן פסל של המלכה איזבל.

בעיר כנסיות רבות אך אנחנו מציעים לא לוותר לפחות על שלוש מהן: כנסיית סנטה מריה, כנסיית מיסרקורדיה , כנסיית סיינט פיטר וכנסיות סאו טיאגו – ספריית סנטיאגו.

נתחיל בכנסיית סנטה מריה – הכנסייה נוסדה במאה ה-13. הכנסיה התפרסמה בזכות סיפור עסיסי לפיו המלך אפונסו החמישי נשא בה לאישה את בת דודו איזבל בהיותה בת 8 בלבד. הכנסייה נחשבת למיוחדת – מקושטת בתקרה ובקירות . מזבח מעוטר זהב.הכנסייה ממוקמת ב-praca de Santa Maria.

כנסיית Saint Peter –

כנסיית המיזרקורדיה-

Igreja de Sao tiago – הכנסיה הקטנה ממוקמת ליד טירת אובידוש ושימשה בעבר את בית המלוכה. נבנתה במאה ה-12 , נהרסה ברעידת האדמה ונבנתה מחדש ב-1755. בשנים האחרונות הפכו אותה חובבי ספרים לחנות ספרים עם אוסף במספר שפות.

כדאי לטייל בסמטאות המקסימות של העיר. אנחנו היינו בבוקר, מזג האוויר היה נהדר 24 מעלות. היה מעט חם אך בשעות הבוקר המאוחרות עננים כיסו את השמים והיה נהדר.

ואל תשכחו אמת המים, אמת המים של אובידוש אינה גבוהה במיוחד אך מאד מאד ארוכה.

כמעט שכחנו את האתר הראשון אותו פוגשים – Porta da vila. שער הכניסה שהוא בעצם כנסיה.

לאחר שחוויתם את אתרי החובה, מה שצריך בעצם זה לשוטט ברחובות הצרים והלבנים, כאשר איך שהוא תמיד מגיעים לרחוב הראשי, רחוב החנויות והקניות באובידוש. הרחוב מלא בחנויות לתיירים, אך יש מספר מקומות או דברים שאסור לוותר עליהם

. 1. חובה לשתות ג'ינג'ה בכוס שוקולד לפחות פעם אחת. (הג'ינג'ה משקה אלכוהולי שמכינים מדובדבנים). המשקה פשוט נהדר

. 2. חנות המכינה לעינכם ומוכרת קציצה מאורכת של דג קוד-פיש ובתוכו גבינה של סרה דה אשטרלה, מוגש עם כוסית פורט. באותו מקום למעלה, יושבת כנרת ומנגנת בכינור, יופי של מקום

. 3. המאפיה – עושים סוגים שונים של לחם ועוגות.

4. שוקולטריה – אסור לוותר. גם כאן מכינים את הפרלינים מול העיניים שלכם, ואני יכול להעיד שטעם התפוז וזה של פירות היער, היו מצוינים.

יש עוד הרבה מקומות מיוחדים בטוח, כמו למשל מעצבת אופנה ועוד… בכל אופן, אנחנו מאד ממליצים על ביקור באובידוש. ואל תשכחו לטעום ג'ינג'ה ולקנות איזה מזכרת קטנה שלא תשכחו את המקום.

מבחינת הזמן תכננו כחצי יום. כמובן אל תשכחו לאכול באחת המסעדות כמוה יש רבות במקום. משקה הג'ינג'ה (Jinja) – ליקר דובדבנים פורטוגלי. מיוצר מזן דובדבנים חמוץ הנקרא מורלו. אחוז האלכוהול מאוד גבוה 18-20. ראו הוזהרתם.