בארכיפלג זה 9 איים געשיים: סאו מיגל (הגדול ביותר) , סנטה מריה, פלורס, קורבו, פיקו (בו נמצא הר הגעש פיקו שגבהו 2351 מטר שהוא הנקודה הגבוהה ביותר בפורטוגל) , טרסיירה, סאו ג'ורג', פאיאל, גרסיוזה, . האיים נמצאים באוקיינוס האטלנטי 1500 ק"מ מליסבון ושייכים לפורטוגל. באיים אקלים מתון. הכלכלה מבוססת בעיקר על חקלאות, פירות, בננה ואננס, טבק ויין, כמו כן דגים ומוצרים שונים המיוצרים מחלב פרות ובשנים האחרונות, כמובן תיירות ענפה. מקור השם אזורס (Acores) הוא במילה נץ, ציפור שהייתה נפוצה באזור. האיים התגלו בשנת 1427 ע"י הצוות של אנריקה הספן.האיים נוצרו בפעילות געשית שהתרחשה לפני כ-8 מליון שנים.

במלחמת יום כיפור אפשרה פורטוגל למטוסי חיל האויר האמריקני שהפעילו את הרכבת האווירית לישראל להשתמש באיים האזוריים.

פסק כשתכננו את הטיול לפורטוגל, החלטנו לא לוותר על האיים האזוריים לקראת סוף הטיול ולפני שהותנו בליסבון. וכך טסנו מליסבון לאי סאו מיגל, משם לאי פיקו (30-40 דקות טיסה) וחזרה לאי סאו מיגל להמשך הטיול. ניתן לעבור במעבורת מהאי פיקו לאי הקרוב אליו פייאל, בכל מקום הזמנו מראש מלונות ורכבים שכורים. וזה הזמן לעבור לספר ביתר פירוט על האיים האזוריים.

הטיול באיים האזוריים התחיל בעיר הבירה של האזוריים פונטה דלגדה באי סאו מיגל.

המלון שלנו היה ממש בלב העיר כך שמיד כשיוצאים אתה בלב הפעילות וזה נהדר. דבר ראשון ששמים אליו לב הוא המדרכות והכיכרות, כולן מרוצפות בשחור לבן וכל מדרכה או כיכר, בעיצוב שונה. קשה לא להתרשם מהדיוק בעיצוב.

אחד הדברים הראשונים שרואים הוא הכנסיה במרכז ושערי העיר. שערי העיר נמצאים היום במרכז הכיכר הגדולה הצופה אל הים – בעבר , כאשר נבנו הם היו שער הכניסה לעיר. הים הגיע עד אליהם. שימו לב להבדל – בתמונה אחת שערי העיר כפי שהיו כאשר נבנו ובשנייה – השערים היום.

הכנסייה יפה מאד, בפנים ובחוץ ובמיוחד בשעות הערב כאשר מתחיל להחשיך והכנסיה מוארת.

ביום שהגענו יצאנו להסתובב, מה שנקרא היכרות ראשונית עם העיר. נהג המונית המליץ ללכת למגדל העיר או כפי שהוא מוכר – ה Torre .מטפסים עד למעלה על מנת לראות את העיר מלמעלה. באותם ימים לא ריחמו על האנשים – מדרגות תלולות בגבהים שונים, עולים בספירלה ומגיעים ללא נשימה למרפסת העליונה.

מול המגדל מוצב מגדל השעון. מגדל השעון צמוד לכנסיית Matriz . בזמנו היה זה השעון היחיד בעיר ועל פיו התנהלו חיי העיר.

מכאן בדרך לבית הכנסת היהודי. לפורטוגל רומן ארוך עם העם היהודי. לטוב ולרע. ברוב המקומות שבהם היו קהילות גדולות של יהודים כמעט ואין אזכור לכך בעיר עצמה. הופתענו לגלות דווקא בעיר פונטה דלגדו -שימור מדהים של בית הכנסת. המקום משמש המוזיאון ובשעת הצורך גם כבית כנסת למרות שלא נשארו יהודים באי.

שייט לוויתנים – עוד מהארץ הזמנו שייט כדי לראות דולפינים ולוויתנים באוקיינוס האטלנטי. עולים על סירת קטמרן גדולה כ-50 אנשים ומפליגים לתוך האוקיינוס כדי לצפות בדולפינים ולוויתנים. השיטה היא להפליג ממש רחוק.הצוות רואה איפה יש ספינות אחרות ומבין שכנראה לשם צריך לשוט. מגיעים ופתאום צצים להם שני לוויתנים אדירים. ההתרגשות רבה מאד. הלוויתנים לא מאד קרובים אלינו כך שכמעט לא ניתן לצלם וממשיכים לכיוון אחר בו צפויים לראות דולפינים. פתאום להקה ענקית של 10-15 פרטים ממש משחקים סביב לקטמרן כאילו מבינים שלשם כך אנחנו שם. זה היה מופע פשוט מדהים. ההתרגשות רבה אך צריך לחזור, אחרי 3 שעות ובמהירות רבה הסקיפר משיט את הספינה בחזרה לנמל.

אנחנו חובבי גנים. ובפורטוגל יש המון גנים. אם לגן צמוד מרכז הקניות הגדול בפונטה דלגדה אז זה ודאי טוב. מבקרים במרכז שנקרא אטלנטיקו, איך לא ? המרכז מדהים. הסתובבנו, אכלנו פסטה מצויינת והמשכנו בדרכנו לגן של Antonio Borges. הגן הוא אוסף בוטני מהמם. אדריכל הגן עשה עבודה מצויינת. מקומות למשחקי ילדים, דשאים, פינות רומנטיות ובית קפה קטן וגם חתן וכלה פגשנו בדרכנו….

מכאן למבצר העיר שהוא גם אכסניה למוזאון הצבא ובכניסה, השומר הוא חייל במדים. המבצר מעניין כך גם המוזאון הצבאי. באחד החלונות נמצא גם תת מקלע עוזי משלנו. תפקיד המבצר היה להגן על האי מפני פולשים , בעיקר הצבא הצרפתי.

סיור באי סאו מיגל – יוצאים לסיור של יום שלם הכולל ארוחת צהרים. ברכב עם מדריך שהוא גם הנהג. ברכב, 2 אמריקאיות, 4 איטלקים, 2 ישראלים (אנחנו) והמדריך. האי הוא ממש גן עדן, כולו ירוק וצומח לאן שלא מביטים. בצידי כל הכבישים צמחיה (בעיקר הידרג'ניאה הורטנסיה בשיא פריחתן בצבעים ורוד, כחול, סגול ולבן נאמר לנו שהיא הובאה לכאן כמו צמחים רבים אחרים, חלקם פולשים שמצאו פה קרקע ואקלים שהתאימו להם ומילאו את האי.

האי מדהים ביופיו. וזה לא רק הצמחייה. החוף כולו בזלת שחורה היוצרת ניגוד מדהים של צבעים בין השחור הבוהק לצבע המים והגלים השוצפים.

באי סאו מיגל מספר אגמים שהתצפית עליהם מלמעלה היא מדהימה, כאשר המים נראים כחולים או לעיתים ירוקים ולעיתים האגם פשוט נעלם בגלל ערפל כבד שירד.

צריך כאן להוסיף מילה על מזג האוויר באיים. אם אתה שואל מקומי על מזג האוויר הוא יגיד לך שבכל יום ישנן 4 עונות. מזג האוויר לעיתים משתנה בדקות. יוצאים בבוקר בגשם ואחרי שעתיים שמש וחם. בכללי תמיד חם ולח גם אם יורד גשם. הסיור דרך אגב היה מעולה, המדריך היה מצוין, גם ההרכב האנושי וגם ארוחת הצהרים. (עוד מילה על הצימחיה בפורטוגל בכלל ובאיים האזוריים בפרט – יש הרגשה כי הכול גדל כאן בצורה מצוינת. ביבשה עצמה יש סוגים רבים של קרקעות. באיים זו קרקע שסלע האם של הוא בזלתי והכל גדל כאן נהדר. צמחים שאצלנו קשה מאוד לגדל, כמו קמליות, כאן הם ממש עצים).

מעבר לצמחיה יש כאן גייזרים ופומרולים הפולטים עשן וריחות לא ממש נעימים.

כאן יש סיפור קטן. בביקור בגייזרים אני רואה מרחוק שמכניסים שקי יוטה לבנים עם משהו בפנים לגייזר ואחר כך מוציאים. מסתבר כי אלה תירסים שאחר כך מוכרים אותם למאכל. ניסינו, התירס טעים וחם. אין טעמי לוואי

. באי סאו מיגל יש גם מעיינות מים חמים המוזרמים לבריכות. השתכשכנו באתר כזה. הסביבה מאוד יפה וירוקה ממש ג'ונגל ובלב הג'ונגל מספר בריכות חמות. כמובן של ויתרנו.

ואם נסכם את שהותנו באי סאו מיגל כשהלינה היא בעיר פונטה דלגדה – אנחנו היינו 6 ימים. נראה לי שזה פרק זמן צתאים למי שבאמת רוצה לחוות את האי המקסים הזה. לא לוותר על השייט שקיים גם באיים אחרים באזוריים ולא לוותר על סיור מודרך בקבוצה קטנה. אנחנו מאד אהבנו את העיר , את האי ואת שפע מפלי המים.

האי פיקו – Ilha Do Pico

הטיסה מהאי סאו מיגל לאי פיקו במטוס בוכנה אורכת כ- 40 דקות. הנחיתה עצמה באי פיקו מורידה לך מהחיים שנה שלימה. הטיסה עצמה נהדרת. בנחיתה המטוס מיטלטל בצורה קשה ואתה בכלל לא בטוח שתגיע לקרקע בחתיכה אחת. אנחנו כבר די מנוסים בטיול הזה בעניין אבל נחיתה כזו. הצצתי לצדדים וראיתי שהתיירים הנוצרים התחילו להתפלל. לא משנה, בסוף נחתנו. נקווה שההמראה מכאן תעבור בשלום ואיתה יתר ההמראות והנחיתות שעוד מחכות לנו בטיול הזה.

האי פיקו – במרכזו הר פיקו בגובה 2351 מטר שהוא הר געש פעיל.

התיישבות באי זה ראשונה הייתה בשנת 1460. באי התפתח גידול גפן יין מזן ורדלו Verdelho הגדל באי כבר מעל 200 שנה. פיקו הוא השני בגודלו באיים, אורכו 46 ק"מ ורוחבו המרבי 16ק"מ. התפרצות געשית אחרונה הייתה בשנת 1963. את האי פוקדות לעיתים רעידות אדמה שהאחרונה בהן הייתה בשנת 1998. עד סוף שנות ה-70 הפעילות הכלכלית העיקרית הייתה ציד ליוויתנים. היום – תיירות, בניית סירות וייצור יין.

תרבות היין באי פיקו – התרבות התפתחה מאז הגיעו המתיישבים הראשונים לאי. המבנה הגאומטרי של רשת הכרמים הקטנים מכסה רצועה של אדמה לאורך החוף. הגדרות בנויות מאבני בזלת על מנת להגן על הגפנים מפני רוחות וממליחות הים. העיבודים כולם נעשים עד היום הצורה ידנית. ( זן הענבים ורדלו – ענבים לבנים, משמשים לייצור יינות קינוח. פופולרי מאוד באי מדיירה. נותן יינות איכותיים מאוד).

לאחר התאוששות מהנחיתה ולקיחת הרכב השכור נסענו לחוויה הראשונה באי והיא סיור מודרך במשך 90 דקות במערת לבה. המערה נוצרה מפעילות געשית מדהימה. יוצאים לסיור 15 תיירים , הסיור עם מדריכה והוא באנגלית. מקבלים הסבר, קסדות פלסטיק ופנסים (אין צורך להביא פנסים). ונכנסים לעומק המערה. המערה טבעית לחלוטין. לא נגעו בכלום. צריך לבוא עם נעלים טובות שלא מחליקות כי הקרקע הבזלתית רטובה, כמו כן עם מעילים כי אמנם בחוץ 25 מעלות אך בפנים ממש קר. המערה יפה מאוד. אם מכבים את הפנסים, ועושים זאת כתרגיל בסיור, המערה חשוכה לחלוטין. ההסברים באנגלית מצוינת. מאוד מעניין.

למחרת אנחנו יוצאים עם הרכב לסיור מקיף באי. אלא מה אחרי שעתיים מתחיל גשם שירד ממש כל היום כך שלטייל ממש אי אפשר. בכל זאת אנחנו מחליטים לא לוותר ויוצאים להקפה של האי הלא גדול הזה במה שנקרא כביש הים, הכביש הקרוב לחוף.

לאי פיקו קוראים האי השחור בגלל הלבה השחורה. הבתים הבנויים מלבה שחורה, החוף מלא אבני לבה שחורות ודי שחור בנשמה מהצבע הזה.

מיד במקום הראשון אליו הגענו יוצאת אשה חביבה ושואלת אם נרצה להיכנס לביתה לקפה. שמחנו מאד. מתחילת הטיול, יותר מחמישה חודשים אנחנו מחכים שמישהו יזמין אותנו לקפה וזה לא קרה. והנה זה קורה. בית מקסים ביופיו – שחור כמובן….

. נכנסנו, קבלנו כוס קפה ועוגיות, היא סיפרה את סיפור חייה, והמשכנו בדרכנו.

כל קו החוף הוא געשי עם תצורות מדהימות שיצר זרם הלבה בדרכו מהרי הגעש לכיוון האוקיינוס.

צייד לוויתנים –

לוויתנים היו מקור ההכנסה העיקרי באיים האזוריים עד לא מזמן אל תוך המאה ה-20. רק בשנת 1982 האיחוד האירופי אסר צייד לוויתנים. ב-1986 עם הצטרפותה של פורטוגל לאיחוד האירופי פסק לחלוטין צייד הלוויתנים. היום נשאר העניין של שייט עם צפיה בלוויתנים באוקיינוס. כמו כן, באי פיקו ישנם מספר מוזאונים לעניין זה ומי שמתאים לו שיבקר. אנחנו היינו באחד מהם וברחנו מהר והמבין יבין. מוקרנים שם גם סרטים ישנים בהם ילדים מובילים בעגלות קוביות ענק של שומן לוויתני.

מפלים מדהימים בפיקו- כל גשמון קטן יוצר מפל, על אחת כמה וכמה כאשר היום כולו גשום והמים שוטפים את האי ואז נוצרים מפלים מדהימים

האי היה מפורסם במפיות הייחודיות שיצרו כאן. יצאנו לחפש את המפעל. יום גשום, עננים יורדים לבקר את האדמה ואנחנו מחפשים מפעל תחרה. איש לא ידע על מה אנחנו שואלים. ואז, פתאום קיבלנו הכוונה והגענו ל"מפעל". חדר קטן וצפוף ובו עובדות שתי נשים בגיל ה-3 . אחת עושה עבודות יד מעלי תירס והשנייה רוקמת התחרה. המחירים – בשמיים אבל לא יכולנו לצאת בידיים ריקות אז קנינו…..

איך נסכם את פיקו? תבואו רק בחודשים יוני-אוגוסט ואז תזכו להתרחץ בבריכה. הסיור במערות הלבה מעניין ומחכים, ההר ימשיך לחכות לנו יומיים בהחלט מספיקים.