מי לא שמע על הפארק serra de estrela ? אני מעריכה שמעטים בלבד. תמיד המדברים על פורטוגל זה אחד הדברים הראשונים עליו מדברים. על הר Torre הגבוה 2000 מטר גובהו, על כפרים קטנים ומיוחדים , דרכים צרות ומפחידות, בריכות מים ותצפיות מרהיבות.

הפארק נמצא במרכז המדינה , בחלקו מיוער מאוד ובחלקו שיחים נמוכים. לצערינו, יצא לנו לבקר בשמורה שנה אחרי השריפה הגדולה. בשנת 2022 השתוללה שריפה קטלנית בפארק והשמידה 70,000 דונם של יערות. נסענו בתוך בית קברות של עצים שרופים והלב נחמץ.

ונתחיל מההתחלה – קמנו בבקר והחלטנו לעלות לשמורה. אנחנו מתארגנים בעיר Covilha מרחק נגיעה מהפארק. מזג האויר לטובתנו – 18 מעלות ומתחילים לעלות. הדרך מדהימה

עוצרים בתצפית הראשונה וזוכים לראות את העיר covilha מונחת למרגלותינו. ניתן לראות כמה העיר גדולה ומשתרעת על פני המדרון כולו. עיר הררי. שמהווה שער כניסה מרכזי ל-Serra de estrela.

לפני שיוצאים לדרך עוברים ב-tourist information לקבל מפה ומידע איך לנסוע ומה לראות. מקבלים מפה המתחילה בעיר Covilha, כביש העולה מהעיר להרים למספר תחנות בדרך. כולם עושים אותה הדרך, עוצרים באותן התחנות ומשמיעים אותן קריאות התפעלות. וכך יצאנו לדרך בכביש צר ומתפתל, שני מסלולים בלבד – המהירות הממוצעת 45 ק"מ והנכסים מאוד זהירים . ממשיכים לעמק הדובים. דובים לא תמצאו כאן אבל דולמנים ענקיים המזכירים דובים – יש ויש.

הדולמנים מלווים אותנו לכל אורך פורטוגל. מדובר בהתפרצויות לבה/מגמה שפרצו בעקבות תזוזת לוחות טקטוניים של כדור הארץ. לאחר ההתפרצות הלבה קפאה ונוצרו סלעים ענקיים בצורות שונות ומדהימות. וכך הגענו לעמק הדובים. כל מטייל בונה מגדל קטן ומשאיר את חותמו וכך עשינו גם אנחנו.

בסביבה מפוזרים מלא דולמנים מיוחדים ובכלל השמורה כולה מלאה בהם.

וכבר אנחנו בשיירה של 4-5 מכוניות הנוגעות במעלה ההר. התחנה הבאה בדרכנו – סכר ענק העונה לשם Piornos. אחד הסכרים הגדולים באזור השמורה וגם הוא נשמר על ידי הדולמנים.

דולמנים מיוחדים וגבוהים.

הדרך ארוכה ומתפתלת ועולה בהתמדה וכבר הגענו ל-1700 מטר. והנה הגענו לחלקו הדרומי של עמק הקרחונים. טרם מאתנו לדרך נאמר לנו שהשם נשאר – הקרחונים כבר מזמן אינם. מדובר בקניון עמוק מאוד , זרוע בסלעים לבה ובקצה קיימת התיישבות קטנה של 4 בתים בלבד.

בהמשך הכביש בצד שמאל מופיע לפתע אגם קטן וכחול. כולנו עוצרים בתצפית כדי לראות את אגם Covao. קסם של מקום.

עולים לגובה 1900 מטר ומצד ימין הפתעה מדהימה. תבליט סלע ענק בין עמודי דולמנים מרהיבים. התבליט מנציח את פטרון הרועים Nossa senhora da boa Estrela. אז מאיפה נחת עלינו היופי המדהים הזה? הסיפור הוא על כומר קתולי בשם האב אנטוניו דוארטה אשר שם ליבו לכך שמאות אנשים נוסעים לטייל בהר הגבוה. בא לו הרעיון לפסל את הפסל מול ההר הגבוה כדי לתת את הכבוד שיראה על ידי התיירים. וכמובן שנוצר פסטיבל סביב הפסל המתקיים מדי שנה ביום ראשון השני של חודש אוגוסט. וכמובן שמסופרת גם אגדה רומנטית העוסקת בפסל זה על רועה צאן שהתאהב בכוכבית בשמיים והשאר תקראו באינטרנט….

המיקום שנבחר מאוד מיוחד, צוקי גרניט עומדים וסלעים מיוחדים בין נחל הזורם למרגלות התבליט.

ואחרי שהתפעלנו וירדנו לעמק וטיפסנו במדרגות כדי לראות את הפלא מקרוב – המשכנו לעבר הפסגה. וזו אכן פסגה מרשימה. קודם רואים את השלט המבשר שהגעת ל- Torre. אחר כך מופיע המגדל ואז רואים את שני בלוני החיזוי. שניהם במצב גרוע וכנראה כבר לא מתפקדים. עשרות מכוניות, עשרות אופנוענים וכולם מסתובבים המומים.

ושם, במרכז הכיכר, ניצב הצלב הגדול סביבו נאספים כל האופנוענים ואילו כולם רוצים להצטלם. למה? אין לי מושג אבל גם אנחנו הצלחנו איתו.

התחושה היא שאתה על גג העולם. רואים למרחקים – שדות של סלעים, אנשים משוטטים וכולם נרגשים. וכמיטב המסורת – בונים מגדלים וגם אנחנו לאחר מנוחה קצרה תרמנו את חלקינו.

היתה התרגשות גדולה, היה כף גדול. סיירנו במרכז המסחרי שאפשר לקנות בו הכל – גרבי צמר וכפפות סקי, גבינות מצויינות של השמורה ונקניקים משובחים ועוד המון דברים. שתינו קפה טוב ויצאנו לדרך. הדרך חזרה כבר קצת יותר מוכרת ופחות מאיימת. עצירה נוספת עשינו במקום מאוד מומלץ של בריכות ועצים, נחל זורם ושולחנות פיקניקים. חשוב נחתנו אכזבה. העצים יפים וגבוהים וירוקים, בעיקר ערמונים, סביב השולחנות מלא אנשים אבל הנחל….. כמעט ויבש והבריכות לא קיימות. covao D'Ametade – כך קוראים למקום היפה הזה.

טיול קצר ביער ובין סלעי הנחל וחוזרים לרכב. השאלה איך חוזרים? הדרך היפה היא דרך עמק הקרחונים אבל שם הכביש חסום בגלל השריפה. התלבטות קצרה – ואז חולפות על פנינו מספר מכוניות ישר דרך הכביש החסום. החלטנו – נוסעים משם אבל בזהירות.

הכביש צר מאוד. מסלול וחצי. השריפה בשנה שעברה כילתה 70.000 דונם של יערות והעצים קורסים. אבנים מדרדרות. טוב, לא להיות דרמטיים. אנשי השמורה התקינו רשתות סביב כל המדרון השרוף שמונע את כל המצויים לעיל, ובכל זאת…

רצינו לנסוע דווקא משם כי עמק הקרחונים מפורסם המפלים שבו, בבריכות הקטנות ובנחלים. אז הגענו למפל הראשון Ponte Paulo Luis Martins. מי שתייה נהדרים. טעימים וצוננים. בתמונה המפל נראה שופע והמציאות מעט שונה,

הבנו שזו המציאות. אחרי חמש שנות בצורת הנהרות מעט יבשו. הבריכות נעלמו ונקווה שבשנים הבאות תהיינה טובות יותר וגשומות יותר. המשכנו בדרכנו לכפר היפה Montegoas.

כפר הררי טיפוסי הגולש מן המדרון אל הנחל. בתים לבנים , אויר צח ונחל החוצה את הכפר במרכזו. בכפר זה אין אזור הסטוריה. הוא שייך לשמורה וגאוות פרנסי הכפר היא על היותו כפר קיימות. חקלאי, נקי ויפה. סביב קצר בסמטאות וחזרנו לד Covila.